משולחן ראש המנהל

 

קצר לשבת | פרשת ויקהל פקודי 

   

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

שלומות לכולנו !

ערב שבת קודש לפרשיות ויקהל- פקודי, מסיימים בהתרגשות את ספר שמות, שבת החודש, ושבת מברכים. ננסה עוד משהו מתוק לכבוד שבת המלכה, קצר ככל שניתן.

פרשת פקודי פותחת בדוח מפורט שמציג משה על הוצאות בניית המשכן:
"אלה פקודי משכן העדת אשר פקד על פי משה...כל הזהב העשוי למלאכה...תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. וכסף פקודי העדה מאת ככר...ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש...ונחשת התנופה שבעים ככר ואלפים ואבע מאות שקל..."

השאלה המתבקשת היא – לשם מה? וכי יש מי שלא מאמין למשה רבנו? וזו שאלת המדרש בתנחומא: "ולמה עשה חשבון, הקב"ה מאמינו שנא' : "בכל ביתי נאמן הוא" ומשה נתן חשבון?!"
עונה המדרש :"מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו... ואומר אחד לחברו: ראה צווארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו... וחברו משיב, ריקא - אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי הכסף ועל כיכרי זהב... מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר?! כששמע כן אמר: חייכם משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן להם חשבון. כיוון שנגמרה אמר להם: "אלה פקודי המשכן".
וכך במדרש נוסף. יש צורך להסיר חשדות, והצדק צריך לא רק להיות אלא גם להיראות : "איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו?...אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר, אלה פקדי המשכן אשר פַּקד משה אין כתיב כאן, אלא אשר פֻּקד על פי משה - על ידי משה ביד איתמר."
הלכה היא שאין ממנים שררה על הציבור בממון פחות משנים, לכן קרא משה לאיתמר וחישב על ידו.
אדם העוסק במפעל ציבורי שעוברים תחת ידו סכומי עתק, מחויב על פי כללי המנהל התקין בניהול חשבונות ובפתיחת ספרים בפני הציבור: "אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר : "והייתם נקיים מה' ומישראל". לכאורה אדם יכול לומר לעצמו - "די לי שאני נקי לפני ה', מה אכפת לי מה אומרים עלי ?..." מלמדים אותנו חז"ל שחובתו של אדם לעשות הכול ע"מ שלא ירננו אחריו, וחובתו "למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם".

יש מס' דוגמאות נוספות בחז"ל המצביעות על אותה נקודה. למשל: (שקלים ג', ב'): "אין התורם את הלשכה נכנס לא בפרגוד כפות (סינר שיש בו חפת) ולא במנעל (כי יש בו בית קיבול) שמא יעשיר ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר. שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום". עד כדי כך? נראה שכן. אנשים חשדנים, מרננים. אפילו על משה רבנו !! "שנלחם" על עם ישראל : "אין אני מניחך עד שתמחול להם...". והם חושדים ומתעסקים בקטנות, שמא העשיר מכספם ?! כן- זו חובתו של מנהיג! התורם ללשכה, חייב להיות נקי לחלוטין ולא להיכנס עם כפלים במכנסיים, שמא יחשדו בו שלקח מתרומת הלשכה.
להינקות מחשד - גם בתחומים אחרים. יפה כתב ר' חנן אהובנו בספרו "מעט מן האור" - כשחנה התפללה במשכן שילה, ונחשדה על ידי עלי הכהן שמא שיכורה היא: "ויחשבה עלי לשיכורה. ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך". לכאורה יכולה הייתה חנה לומר לעצמה מה אכפת לי מזקן זה שלא מבין ללב אישה השרויה במועקה. אבל חנה פונה לעלי בלשון רכה: "ותאמר: לא אדוני, אישה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לה'". אם לא ינקה האדם את עצמו מחשד, עלול הוא להכשיל את חברו בחשד שווא.
כדי להבין מהי מנהיגות אמיתית, המדרש משווה בין מנהיגותו של משה למנהיגותו של קורח : "אתה מוצא כי מי שהוא נאמן, הקב"ה מביא ברכות על ידו... "איש אמונות רב ברכות" שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן. "ואף להעשיר לא ינקה" זה קורח, שהיה לוי ובקש ליטול כהונה גדולה, ומה היה בסופו. "ותפתח הארץ את פיה".

קורח הוא אנטי- טיפוס של משה רבנו. הוא אינו מסתפק במה שיש לו, להיטותו לזכות בכבוד העבירה אותו על דעתו. קרח הוא העסקן, שהציבור הופך להיות מכשיר לקידומו האישי. לא טובת הציבור נגד עיניו אלא טובתו שלו. ואילו על משה נאמר: "וירד משה מן ההר אל העם" – "מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו ולא היה יורד לביתו, אלא מן ההר אל העם" (מכילתא). משה הבין שכל תפקידו, קיומו, ומשמעותו - בשביל עם ישראל. אחרי חטא העגל אומר משה: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבתי" אומר רש"י: "אם הם כלים, מה אני עושה בתורתך"? זה מנהיג. אין לו משלו כלום, ואין לו עסק אחר מלבד צאן מרעיתו.
שלא כהרגלנו, נבקש להביא סיפור קצר : "על מה הקב"ה בוכה?" של הסופר אמנון שמוש (בתוך "קנה וקינמון") העוסק במערכת היחסים בין הפרנס לבין הציבור:
"מספרים אצלנו על פרנס אחד מפרנסי הקהילה שעשה בתפקידו שנים הרבה, עד שזחה עליו דעתו ונתגדל עליו ראשו. פעם אחת בא אל בית היתומים והחל בוחן ובודק על מה מוציאים שם ממונם של ישראל. שאל וחקר ודרש ונתברר לו שיש שם ילדים שתלמודם עולה מה שעולה, ויש - שתלמודם עולה חמשת מונים, שמוחם עבה, לא עליכם, וזיכרונם כחבית בלא תחתית.
נטל לו למנהל בית היתומים במרפקו ויצא עימו לחצר. פנה כה וכה לראות כי אין איש, קרץ ואמר לו במשובה: בני חמורים לא יצלחו למרוצים: ולא חשוב כמה תאמץ את רגליהם ומי ירכב על גבם. הסב אליו המנהל פניו וצל חיוך לא עלה על שפתיו. שתק.

הוסיף ואמר: יודע אני מה שבליבך, אולם "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". לבני עניים נתכוון ולא לבניהם של טיפשים. כחכח המנהל בגרונו ואמר, אמנם אבותיהם של הללו אינם בין החיים, אך מסופקני אם טיפשותם המיתה אותם. אמר לו, לא להתנצח באתי. אמר לו , הילדים הללו פרחים שלא ראו שמש המה. אמר לו ולא יראו אותה, שכבר שקעה בינקותם. אמר לו, מנסים אנו להביא להם מעט אור, מעט חום ממקורות אחרים, שוודאי לא ישוו לחמה ברקיע, אך יכניסו בהם חיים.
צמצם הגביר עיניו כמי שמאמץ זכרונו לדלות ממנו נשכחות פתח וציטט בהדגשה:
"שלושה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק..." ללמדך - הוסיף בנעיצת אצבע מול חזה - שתלמוד תורה לא לכל אחד נועד, ומי שכופה את הכסילים כמוהו כמי שזונח את העילויים. שכך בנה הקב"ה את עולמו - עליונים למעלה ותחתונים למטה, זה נועד לרבנות וזה – לזבנות.
סיים דבריו בחיוך משועשע והעביר יד ימינו על זקנקנו, נועץ מבט בוטח באיש מולו לתהות על קנקנו. אמר לו מנהל בית היתומים, יפה אותה אמירה שהבאת מן הגמרא.
הפסיקו זה ואמר, מסכת חגיגה... אמר לו יודע אני. ושמא זכורה לכבודו גם הסיפא?
אמר לו, לא! איני זוכר. שאל אותו, לא אמרת "שלושה הקב"ה בוכה עליהם..." ?
אמר לו, כן. שלושה. והחל ממלמל בעיניים מעוצמות: שלושה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום. על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק. ועל שאי אפשר לעסוק בתורה – ועוסק - - - הוריד המנהל את משקפיו מעל עיניו, נעץ מבט עייף בקצה נעליו, והשלים: "ועל פרנס המתגאה על הציבור..."

צוות יקר וקדוש.
הסוגיות המובאות כאן רלוואנטיות לגמרי לעולמנו החינוכי. בין היתר, חובתו של מנהיג לעשות הכול כדי שהאווירה בתוך המערכת שעליה הוא מופקד, תהיה בשקיפות מלאה ובהרגשת אמון בין כולם. אנו זוכרים היטב את עובדת היותנו תלמידיו של משה רבנו. הן בניסיון להיות במקום היותר שלם באחריות וההתנהלות הכספית שלנו, ויותר מכך, בידיעה הברורה שתפקידנו הוא שליחות של אמת. לא בכדי, הרב זצ"ל היה מסיים את מכתביו: " עבד לעם קדוש". אנו זוכים לשמש כשליחים של ההורים, ושליחים של הקב"ה בתפקידנו לחנך ולהתחנך עם ילדי ישראל, לתורה ויר"ש. זה דורש מכולנו ענווה גדולה, הקשבה אמיתית. אנחנו צריכים היטב לזכור "על מה הקב"ה בוכה..." (ביטוי נוקב, קשה). איזו רגישות צריכה להיות למי שאחראי על צוות מורים, איזו תנועת נפש צריכה להיות למי שלוקח על עצמו להוביל את תלמידיו- ברגישות, בלי להתגאות, בענווה ובהבנה שכל כולי למען המשימה, בשביל ביה"ס ולא חלילה להיפך. מאידך, כולנו – הציבור ש"פרנס" זה או אחר נמצא "מעלינו". צריכים לזכור - לא לרנן, לא לחשוד, לא להימנות עם ליצני הדור שחושדים במשה רבנו. נלמד לפרגן, להיות בעלי "עין טובה" שהקב"ה ישחק וישמח עמנו, ולא חלילה להיפך.
נתברך כולנו בשבת מברכים לשפע טוב ובשורות טובות, לנו ולכל בית ישראל.
שבת שלום ומבורך!
אברהם

לרפואת נועה רחל בת מרתה, הודיה בת לאה והחיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור, יהודה יצחק בן איריס.

 

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il