משולחן ראש המנהל

 

קצר לשבת | פרשת יתרו

 

   

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

שלומות לכולנו !

 

ערב שבת קודש פרשת יתרו. הרבה גופי תורה אנו פוגשים בפרשה. ננסה משהו מתוק לקראת שבת המלכה, קצר ככל שניתן.

השבת אנחנו זוכים לקבל את עשרת הדיברות. נבקש הפעם להעמיק בדיבר החמישי - המצווה המיוחדת של כיבוד אב ואם " כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ."

סביב השאלה הידועה והמתבקשת - שעשרת הדברות מחולקים לחמישה דיברות ראשונים העוסקים במצוות שבין אדם למקום, וחמישה אחרונים במצוות שבין אדם לחברו,  ומדוע מצוות כיבוד אב ואם נמצאת בחמישה הראשונים, ננסה לראות את דעות הפרשנים שיאירו את חשיבות ומשמעות המצווה מזוויות שונות.

הרב עמיטל- למד לפי המהר"ל (בתפארת ישראל פרק מ"א),  שציטט את הגמרא המפורסמת במסכת קידושין העוסקת בעניין זה. הגמרא מספרת על דמא בן נתינה, גוי שזהירותו במצוות כיבוד אב ואם גרמה לו שזכה ונתן לו הקב"ה בעדרו פרה אדומה, שאותה מכר לחכמים בממון רב.

הסביר המהר"ל שחז"ל הביאו דוגמא לכיבוד אב ואם דווקא מגוי, כדי להדגיש כי מצווה זו הינה מצווה הגיונית. ההיגיון הפשוט מורה כי מוטל על אדם לכבד את מי שהביאוהו לעולם, ולכן אפשר להביא דוגמא לזהירות במצווה זו גם מגוי, (וגמולו של דמא בן נתינה על קיום מצווה הגיונית זו, היה דווקא במצווה הכי פחות מובנת, פרה אדומה. על השילוב שבין מצווות כיבוד אב ואם כמצווה הגיונית, ומצוות פרה אדומה, הרחבנו בשבוע שעבר, על מצוות שניתנו במרה. שדווקא הראייה הכוללת, נותנת את המבט השלם). יש חשיבות עצומה לדגש של הרב עמיטל - יש מקום חשוב למוסר הטבעי הנורמאלי של רצון לכבד הורים, לסייע לנזקקים, ולרצות לעשות בתיקון עולם. "וירא בסבלותם" למדנו , במפגש הראשוןן שלנו עם משה, לבו יוצא אל אחיו בראותו את סבלם, עוד קודם שנצטווה ב"ואהבת לרעךך כמוך", וכך אבותינו הקדושים, נהגו בחסד מופלג כלפי כל אדם- שהרי "דרך ארץ קדמה לתורה". וזו התורה החיה בעצמה... ספר בראשית וסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו לאנשים נכרים שאינו מכיר (כך ע"פ חז"ל), גם הם חלק מחמישה חומשי תורה... (הלימוד הפשוט והעמוק הזה, שכיבוד הורים בגמרא נלמד מגוי, אינו עונה על השאלה שהצבנו בתשתית הלימוד, על מיקום המצווה כדיבר חמישי, ואולי אפילו מעצים  את השאלה).

ספר החינוך    לימד את הטעם למצוות כיבוד הורים, כחובה של הכרת הטוב. "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים, ושייתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו, וכשיקבל זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומושכלת שלולי הנפש שחננו הא-ל - יהיה [האדם] כסוס, כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו יתברך שמו".

על שתי נקודות כותב ספר החינוך שיש לנו להכיר טובה להורים. "כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם". תגיד תודה ותכבד את הוריך, כי הם סיבת היותך! ודבר שני, "לא גדלת על העצים..." כמה יגיעות יגעו ההורים בקטנותו של הילד (ומותר להוסיף, מעט גם בגדלותו...)ואם אתה לא רוצה לחיות כסוס ופרד, שלא יודע להודות, אז אל תכבד את ההורים חלילה... ספר החינוך, ממשיך- מחד, את הפשטות שבצורך לכבד את ההורים- הכרת הטוב האינסופית על מה שהשקיעו בנו, ויחד עם זאת, יש כיוון ורמז לשאלת מיקום המצווה במצוות שבין אדם למקום, "וכשיקבל זאת המידה (הכרת הטוב) בנפשו, יעלה ממנו להכיר טובת הא-ל ברוך הוא, שהוא סיבתו". ולכן אולי, הדיבר החמישי נמצא במצוות שבין אדם למקום. כשאדם מחונך להכיר טובה לאביו ואמו, הוא מחונך להכיר טובה! זה הבסיס להכרת הטוב גם לריבונו של עולם.

הרמב"ן  התרחק מהפירושים שראינו עד כה. הרמב"ן רואה חיבור עמוק בין מצוות כיבוד אב ואם למצוות שבין אדם למקום.    

 "...הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון..." ההורים שותפים להקב"ה ביצירת האדם. "שלושה שותפים באדם, אביו ואמו והקב"ה". הדגש של הרמב"ן איננו הדאגה היגיעה והטיפול של ההורים שעל זה יש להכיר טובה, אלא- על עצם ההולדה של הבן! כשם שאדם צריך להודות לבורא שברא את העולם ואותי, כך צריך להודות להורים שבשותפות עם הקב"ה קיבלו כוחות מהאינסוף להוליד (זה באמת פלא גדול ועצום!!!) לפי הרמב"ן זה פשוט לגמרי מדוע מצוות כיבוד אב ואם נמצאת כחותמת את המצוות שבין אדם למקום...

הרש"ר הירש האיר זווית אחרת במצוות כיבוד ההורים. האמונה היהודית בנויה ומושתתת על מסורת של אב לבן! ומצוות כיבוד ההורים היא תנאי ראשוני והכרחי!! להמשיך את חיי הנצח של עם ישראל: " לא על מסקנות חקירתנו במדעי הטבע השתית ה' את אמונות ודעות ישראל... התגלה ה' לעינינו וגילה לנו את רצונו... יציאת מצרים ומתן תורה הם שתי עובדות היסוד של עם ישראל... אולם הערובה היחידה היא המסורת! ויסודה של המסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות... נמצאנו למדים כי כיבוד אב ואם הוא התנאי לנצחיותה של האומה הישראלית" זה נפלא ממש. המיקום של מצוות כיבוד אב ואם הוא במצוות שבין אדם למקום, כי רק מצוות כיבוד ואם, והעברת המסורת של סיפור עם ישראל , יציאת מצרים ומתן תורה, מדור לדור - יש  אפשרות לקיים אומה נצחית שחיה על פי תורה. 

צוות יקר וקדוש.

עומק רב מצאנו בפירושים שהבאנו. באופן פשוט- מי לא מרגיש צורך עז לכבד אבא ואימא? וצריך לחזק את הטבעיות הזו( תהיה "מאנטש" בן אדם" (הרב עמיטל) תחשוב טוב כמה יגיעות יגעו הוריך בדאגתם לך ותבין שאין יכולת להודות על הטוב שגמלו עמנו הורינו. ( ספר החינוך) ולמעלה מזה- .

"השווה הכתוב כיבוד אב ואם – לכבודו של הקב"ה שהרי בכיבוד אב ואם נאמר: " כבד את אביך ואת אמך", ולגבי כבוד ה' נאמר: "כבד את ה' מהונך". וכן השווה הכתוב מורא אב ואם- למוראו של הקב"ה. שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו", ולגבי מורא ה': "את ה' א-לוקיך תירא" (הרמב"ן). מרגש ומאד מחייב.

השכר של המצווה היא " למען יאריכון ימיך" ליד הפשט, ניתן לראות שבמצווה זו יש שייכות לנצח. קיום מצוות כיבוד הורים, מחבר אותי לאבא ולאבא של אבא, וכך עד אבותינו שקיבלו תורה, ועד אברהם אבינו ושרה אימנו,  באמצעות קיום מצווה זו אנחנו מחוברים לעבר שהופך להיות חלק מאתנו, וגם משפיעים לעתיד " למען יאריכון ימיך". הרב דוב הסביר, ברוח זו, שכשאדם מכבד את הוריו וחי אותם ואיתם- ימיו מתארכים, הוא זוכה לקחת חלק גם בחיי הוריו...

לא מספיק לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, אלא צריך להיות שם. במחשבה, בהכרה וברצון הפנימי. הגמרא מביאה זאת בדוגמא פשוטה  "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם ויש שהוא כודנו ברחיים ויורש גן עדן כיצד? איש אחד היה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. יום אחד אמר לו אביו: בני אלה מניין לך? אמר לו: זקן זקן אכול ושתוק, כלבים אוכלים ושותקים. כיצד כודנו בריחיים ויורש גן עדן? איש אחד היה טוחן ברחיים והגיע צו גיוס לטוחנים. אמר לו: אבא, טחון במקומי, ואני אלך."

אם יהיו ביזיונות, עדיף שיהיה זה אני ולא אתה, ואם נקבל מלקות, טוב שאקבל אני ולא אתה.

אומר ה- "חיי אדם": אדם צריך לדמיין את ההורים כמלכים, לדמיין את האדם שאני הכי מעריץ, וכך להתייחס להורים, שהם גדולים ונכבדי ארץ.

למדנו בספרי המוסר, שאדם צריך למצוא משהו מיוחד באביו ואמו שמיוחד רק להם, ולחזק בתוכו את ההכרה של הרצון לעשות עוד למענם.

המבחן הוא, כשיש סיבה חלילה להסביר מדוע ההורים אינם צודקים ו" אינם מבינים אותי". או כשהם בבגרותם (זקנותם)  והם, לכאורה, כילדים קטנים הזקוקים לסיעודך. האם אתה מסוגל אז להרגיש שאתה הבן התלוי בהם??? אם אתה זוכר שהם סיבת הולדתך בעולם, ומקור חייך, ואתה מכבדם כמו את ריבונו של עולם, אתה מבין שכיבוד הורים איננו תלוי בכלום! לא בגיל, לא במצב, ולא בכל סיטואציה שלא תהיה בחייך.

ואמנם, זה מגיע לידי ביטוי גם בהלכה: "אפילו היה אביו רשע בעל עברות מכבדו ומתיירא ממנו"- זה לכאורה, מעט קשה, אין דוגמא אישית " מה אני יכול ללמוד מאבא שכזה"? אבל כשההבנה שכיבוד אב ואם הוא הכרת הטוב על עצם היותי, ולעולם אני מתבונן באבא מלמטה למעלה, אז ההלכה פשוטה... בסיפור המפורסם של רבי טרפון אנו רואים זאת ויזואלית ממש. לר' טרפון הייתה אימא ,שכל אימת שרצתה לעלות למיטתה-היה מתכופף ומעלה אותה, וכל אימת שהייתה יורדת - ירדה עליו, בא והיה משתבח בבית המדרש, אמרו לו: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה? (קידושין לא) רבי טרפון מתכופף, והאימא הולכת על כפות ידיו. הוא יכול לכאורה להרימה בידיו? אבל הוא מעדיף לזכור ולהיות תמיד כפוף קשוב ומכבד את אמו. ומי שעומד במקום שעיניוו מתבוננות במי שמעליו, ללמוד ולקבל ממנו, הוא גם ממשיך בהתבוננות בהקב"ה באותהה תנועת נפש.... מרגש ממש.

נתפלל ונשתדל להיות שם... ( כמה אנחנו מתגעגעים לקיים את המצווה המרגשת והמחייבת הזו...)

 

נחתום בסיפור של ויקטור פרנקל ( אדם מחפש משמעות)

זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות-הברית למלחמת-העולם השניה הוזמנתי מטעם השגרירות האמריקנית בוינה לבוא ולקבל את אשרת ההגירה שלי. באותו זמן התגוררנו אני והורי הקשישים בוינה. הם כמובן ציפו ממני שאקח את האשרה שלי ואמהר להגר. אולם ברגע האחרון התחלתי מהסס, "האם כך באמת עלי לנהוג? האם אני יכול באמת לעשות דבר כזה?" משום שפתאום הבנתי מה צפוי להורי, כלומר, שבתוך כמה שבועות, כמו שנראה באותה שעה, הם יישלחו למחנה-ריכוז, או ליתר דיוק, למחנה-השמדה. והאם עלי להניח אותם סתם כך לגורלם בוינה? עד אז היה ביכולתי להגן עליהם מפני גורל זה בתוקף תפקידי כראש המחלקה לנאורולוגיה בבית-החולים היהודי. אולם לו נסעתי היה משתנה המצב מיד. בעודי שוקל מה הדבר הנכון לעשותו, חשתי שזהו ממין המצבים שאתה מיחל בו למה שמקובל לכנות אות משמים.

 

אחר-כך הלכתי הביתה, והבחנתי בחתיכת שיש על השולחן. שאלתי את אבי איך הגיעה לשם, והוא אמר, "אוה, ויקטור, מצאתי אותה הבוקר באתר שעמד בו לפנים בית-הכנסת" (הנאציונל- סוציאליסטים שרפו אותו). "ולשם מה לקחת אותה?" שאלתי אותו. "משום שהיא שבר של הלוחות שהכילו את עשרת הדיברות". והוא הראה לי איזו אות עברית מוזהבת החרוטה על חתיכת השיש. "חוץ מזה", המשיך, "אם זה מעניין אותך, האות העברית הזאת היא סימן קיצור לדיבר אחד בלבד מעשרת הדיברות". "איזה מהם?" שאלתי בקוצר-רוח, ותשובתו היתה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..." באותו רגע החלטתי להישאר בוינה עם הורי ולזנוח את עניין האשרה. 

שבת שלום ומבורך לכולנו.

אברהם 

לרפואת נועה רחל בת מרתה, הודיה בת לאה והחיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור, יהודה יצחק בן איריס.

 

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il