משולחן ראש המנהל

 

קצר לשבת | פרשת וארא

 

   

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

שלומות לכולנו !

 

ערב שבת קדש פרשת וארא, ראש חודש שבט, זוכים ב"ה לגשמי ברכה ממרום. ננסה עוד משהו מתוק לקראת שבת המלכה, קצר ככל שניתן.

 

בתחילת הפרשה ה' מתגלה אל משה ומצווה אותו לבשר לבני ישראל על גאולתם העתידית.

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לאלוקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אלוקיכם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

היינו מצפים שעם ישראל ייענה בשמחה לקריאה של הרוח הגדולה אותה מביא משה מפי ה'- אך התגובה היא קשה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

ומה התגובה של ה'? שולח את משה לדבר עם פרעה : "  וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ." משה רבנו מסרב לקבל את השליחות:" הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם."

ושוב בהמשך: " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."

ננסה להבין, מדוע עם ישראל לא נענה לבשורת הגאולה? מדוע הקב"ה ממשיך ומצווה את משה ללכת לפרעה ולבני ישראל עם אותה אמירה "הוציא את בני ישראל מארץ מצרים"? הרי הם לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה? מה נלמד מכיווני התשובה- לעולמנו החינוכי?

לשאלה כיצד עם ישראל אינו קשוב לבשורת הגאולה, ואינו שומע "מקוצר רוח ומעבודה קשה",

ענה הספורנו: "... וכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם אבל נתנה לבניהם". לא מתאים לרגע זה לדבר על הגאולה העתידית שבניהם יגאלו, הם רוצים שהגאולה תעזור להם.

היטיבה לבטא זאת נחמה: " דור מדוכא ומושפל, אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים הקרובים ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק" יש רגעים ומצבים שהאוזן אינה מסוגלת להקשיב. כשאדם עובד עבודת פרך ונמצא בסכנת קיום, הוא אינו שומע כלום.. " ולא שמעו את משה" וחוץ משינוי המצב בפועל, אין מקום לדיבורים. גם דברים נישאים ומרוממים ע"י משה רבנו, אינם יכולים להיקלט כשהעולם הגשמי קשה ובלתי אפשרי.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ניסח זאת יפה: "אל תדאג לעולם-הבא של חברך ולעולם-הזה שלך. דאג לעולם-הבא שלך ולעולם-הזה של חברך". קודם צריך לדאוג "לעולם הזה" של עם ישראל, להוציא אותו מעול השעבוד, ואחר כך הוא יוכל להקשיב לבשורות עתידיות של "והבאתי אתכם אל הארץ".

המדרש הסביר לא לפי הפשט את המילים "מקוצר רוח":

שאותו הדור מחוסרי אמנה היו, והיו אומרים כי קצרה יד ה' מהושיע, ונתחברו אל עובדי ע"ז.

"ומעבודה קשה", כמשמעה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים כל ישראל לא שמעו אלי ועובדין ע"ז, ואיך ישמע אלי פרעה?

לפי המדרש, עם ישראל נמצא במקום רוחני קשה, עובד עבודה זרה, ואינו מאמין שבכוחו של ה' להוציאם ממצרים.

השאלה שנשאלת היא, מדוע הקב"ה שולח את משה להביא את בשורת הגאולה? מה טעם לדבר גבוהה גבוהה כשעם ישראל אינו יכול לשמוע (הן לפי הפשט, והן אם הם עבדו עבודה זרה?) "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות ס"ה). מה המקום לומר דברים שאינם רלוואנטיים?

 

הרב עמיטלהיה רגיל לחזור על דברי הרבי מקוצק.  הוא שאל על הפס'  "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" (דברים י"א: יח') - מה הכוונה לשים על הלב? תשובתו הייתה שישנם מצבים בהם הלב סגור ולא יכול לקבל את הדברים ולכן יש לשים אותם רק על הלב ולא בתוכו. כאשר הלב ייפתח, הדברים שהאדם שם עליו יפלו פנימה, אל תוך הלב. עם ישראל שומע אבל לא מפנים. זה "יושב" על הלב מבחוץ. יגיע רגע מתאים, הלב ייפתח ואז הדברים יחלחלו פנימה. ואמנם בסוף התהליך, התחולל השינוי: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" - אם עם ישראל הסכים ללכת אחרי ה', בארץ לא זרועה, נראה שבסוף אכן נקלט המסר שאותו הקב"ה התחיל להעביר לו בפרשה שלנו, גם אם בתחילת הדרך הוא לא הקשיב. הדברים הגדולים צריכים להיאמר - גם אם כרגע זה לא ישים. אנחנו מחנכים לא רק לכאן ועכשיו... "שלח לחמך על המים..."

ה"שפת אמת" כתב, שזה תפקידו של משה, לדאוג להקטנת הפער בין מצבם של בני ישראל לבשורת הגאולה: "...ולזאת זה הטעם "מקוצר רוח" וגם שבני ישראל היו בעבודה קשה כל זה טעם אחד כנ"ל. ולזה אמר משה רבינו עליו השלום "הן בני ישראל לא שמעו" - שלא היה בכחו לקרב הדברים אל בני ישראל, מכל שכן להביא הדברים לפרעה הרשע, כנ"ל. ולזה כתיב "וידבר ה'" כו' "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה" (שמות, ו', יג) שהקב"ה נתן בהם כח שיוכל להיות חיבור וצוותא מדבריהם לכנוס לבני ישראל וגם לפרעה

תפקידו של מנהיג לחנך את הדור, ו"לצמצם פערים" בין המצב העכשווי של העם, לבין תמונת פני העתיד ובה בשורת הגאולה. תפקידו של משה, לפי ה"שפת אמת" היא "לתת בהם כוח וצוותא" לחבר את עם ישראל, לטעת בו אמון גדול בעצמו ובקב"ה שאמנם אנחנו בתוך תהליך הגאולה ונגאל!

 

ה"משך חכמה", עמד על השינוי של הציווי בפעם השנייה "ויצום אל בני ישראל.. להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" כשהקריאה היא תשובה למצב העכשווי, בלי בשורות עתידיות של "וגאלתי והבאתי...":  

".. פירוש, ענין הבאה לארץ ישראל, "מקוצר רוח ומעבודה קשה". כי דרך קשי יום אשר יחפוצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות וכו'. ולכן "וידבר ה' (אל משה ואל אהרון) ויצום אל בני ישראל ואל פרעה (מלך מצרים) להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (פסוק יג), כלומר לדבר רק אודות זה, וכמו שנזכר לקמן "

מנהיג אינו אומר כל דבר בכל מצב... מה שהעם מסוגל לקלוט במצבו חובה לומר "... כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע..." ואמנם בפניה השנייה הציווי היה רק על הוצאתם ממצרים, מה שהאוזן מבקשת לשמוע והלב יכול להכיל.

4.ה"אור החיים" הקדוש הבין שבשורת הגאולה עשתה את שלה. בני ישראל קיבלו והתרחב לבבם. אלא כשחזרו לשעבוד- קצרה רוחם: " שנתבשרו בשורת הגאולה נתרחב לבבם ותחי נפשם ורוחם וכשחזרו לשעבוד... ותקצר רוחם" גם אם האדם לא "עובר לעשייתן" המסר מחלחל. חינוך איננו "זבנג וגמרנו". החיים מורכבים, ואדם לא גדל בצמר גפן. החינוך הוא משיכה אינסופית כלפי מעלה. לא תמיד מגיע האדם למיצוי כל כוחותיו ברגע אחד. יש עליות ומורדות, והטיפוס בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הוא לא תמיד באותו קצב. לעיתים עולים מהר, פעמים שנחים, יורדים קמעה ושוב מתבוננים מעלה. ההתמדה של משה רבנו בשליחותו להוצאת בני ישראל ממצרים, גם שיש רגעים שלא שומעים, זה הלימוד הגדול. הצאן, לא בכל רגע נתון הולך אחרי הרועה. צריך לעמול קשה וללא הפסקה להוביל עם של עבדים, מעבדות לחרות. מלהיות עובדי עבודה זרה במצרים, לקבל תורה. ממצב של עבדי פרעה לעבדי ה' בשמחה.

צוות יקר וקדוש,

חינוך גדול ודרכי התבוננות שונים נוכל לקחת לעבודתנו החינוכית עם תלמידינו ולתפילותינו להשתדל להיות מנהיגי חינוך.

מחד גיסא לא הכל צריך לומר בכל מצב. פעמים, שגם אם דברי אמת בפינו, יש מקום לראות את הנער "באשר ההוא שם" ולהתאים את הרצון שלנו "לומר את האמת" ליכולת הקליטה והקבלה של התלמיד להקשיב למה שאנחנו חושבים שצריך לומר ולחנך עליו. ( "משך חכמה") מאידך גיסא ראינו גישה הפוכה. פעמים שנכון לומר גם דברים שכרגע אינם מתאימים לתלמיד. הדברים המרוממים והעתידיים נותנים השראה, גם אם לאחר מכן תגיע נפילה. ( ה"אור החיים"). וכך, גם אם אפילו לא תהיה יכולת הקשבה עכשיו של התלמיד.  הרבי מקוצק לימד אותנו, שהדברים והתורה הנלמדת - אינם הולכים לאיבוד. הפרח ייפתח במקום ובזמן המתאימים. או אז הדברים שאותם לימדנו, ייכנסו אל הלב פנימה...

וה"שפת אמת" הנפלא, המלמד אותנו מהו תפקידו של מנהיג חינוך. איש איננו מושלם... כשם שאנו עובדים על מידותינו, שאיפותינו, על החלומות והרצונות שלנו - כך גם התלמידים. והזולת בכלל. תפקיד המנהיג, המחנך הוא לא להקטין ציפיות מהבשורה הגדולה- אלא להיפך. להעמיד רף גבוה, לדבר חזון ולהשתדל לשאוף אליו. והשליחות שלנו לצמצם את הפער בין החזון למציאות. בין המצב העכשווי של "ולא שמעו" ליכולת להרים את הראש, ולשאוף מעלה מעלה. לטעת אמון מלא בחוזקות ובכוחות של התלמיד. או אז - הוא יתחבר ויגיע רחוק...

 

נמשיך להשתדל ולהתפלל להיות שם...

שבת שלום וחודש טוב ומבורך.

אברהם

לרפואת נועה רחל בת מרתה, הודיה בת לאה והחיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור, יהודה יצחק בן איריס.

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il