משולחן ראש המנהל

 

קצר לשבת | פרשת שמות

 

   

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

שלומות לכולנו !

ערב שבת קדש פרשת שמות, אנו פותחים, בעז"ה, ספר חדש, אנחנו עוברים מספרם של יחידים לספר המספר על היווצרותנו כעם.

ננסה עוד משהו מתוק לקראת שבת המלכה, קצר ככל שניתן.

ננסה להביא שלוש הארות שנוכל ללמוד לעולמנו.

הארה אחת על מצבם של בני ישראל בתחילת הדרך, ושתי הארות - במה זכה משה להיבחר כמנהיג - להוציא את בני ישראל ממצרים.

 

"וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ"

בפרק א' מספרת התורה על תקופה של עבדות וגזירות קשות. תגובת בני ישראל מוזכרת רק בסוף פרק ב':

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל האלוקים מִן הָעֲבֹדָה.

(שמות ב', כג). מהפסוקים בהמשך מתברר שזו הייתה נקודת המפנה, ממנה החלה הגאולה:

וַיִּשְׁמַע אלוקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אלוקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.

וַיַּרְא אלוקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אלוקים.

שתי שאלות עולות:

א. מדוע בני ישראל לא זעקו על צרת השעבוד לפני כן?

ב. מדוע מותו של מלך מצרים גרם לבני ישראל לאנחה וזעקה? אולי להיפך- מותו היה צריך  לתת להם מקום של מנוחה ושמחה?

 ה'שפת אמת' בשם סבו, בעל 'חידושי הרי"מ' ענה תשובה פשוטה ועמוקה:

"בפסוק "וימת מלך מצרים" כו' "ויאנחו בני ישראל" כו' פי' מו"ז ז"ל כי קודם שמת היו שרוים כל כך בגלות כי לא הרגישו שהם בגלות. ועתה התחיל קצת גאולה, שהבינו הגלות והתאנחו."

באופן דומה הסביר " העמק דבר":

"וימת מלך מצרים". והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה, כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעו טרודים בהספדו. וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (ב', כג). שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתיעץ על צפוניהם ולהתאנח ע"ז מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים ע"ז הרבה מה יהיה בסופם. וכי לעולם יהיה ח"ו".

באותו כוון הסביר הבעש"ט את הפסוק: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים, ל"א, יח):

"כאשר יודע האדם נגעי לבבו שהוא חולי הנפש בסוד הקטנות, אחר שיש לו דעת זה, אז ממתיק ע"י דעת זה, וזה רפואתו. משא"כ כשהוא בסוד ההסתר כמ"ש "ואנכי הסתיר אסתיר" שאינו יודע שהוא חולה ברוחני אז אין לו רפואה למכתו האנושה ע"כ."

המצב הקשה של אדם הוא כשהוא לא יודע ולא מכיר בהסתר של מצבו. הוא מקבל את המציאות כפי שהיא. במקרה זה, הוא לא יודע לבקש. בני ישראל, אחרי מותו של מלך מצרים, הבינו שהם בהסתר. נאנחו וזעקו, ואז ה' שומע לזעקתם.

 

הסבא מקלם הסביר , במילים פשוטות, מדוע מטיל הקב"ה את השליחות להוצאת  עם ישראל ממצרים, על משה רבנו:

בראשית הספור של מראה הסנה, הקדימה התורה תולדות משה רבינו ע"ה פרשה שלמה. "ויגדל משה" ופירש"י לגדולה שמינהו פרעה על ביתו. והיה לו מדרך הטבע להיות קשור לפרעה, ועם כל זה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם"  ופירש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, פירושו התבונן תמיד ע"י ראיה חושית, כי החוש יעשה רושם יותר משמיעה, ועי"ז היה מתבונן תמיד להיות נושא בעול עמהם כאילו הוא בעצמו נושא בעול עמהם בפועל ממש, כי זה כונת המשנה אבות פ"ו "נושא בעול עם חברו", כי עי"ז יזדרז לדרוש טובתם בכל האפשרות... ואח"כ ספרה התורה שלא לבד לצרת הרבים נשא בעול, אבל גם ליחיד - "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", דייקה התורה כי היה לו להט אהבת אחים...."

טבעי היה הדבר, לכאורה, שמשה רבנו יישאר "במקום הנוחות", בארמונו של פרעה. הוא לא היה שותף לעבדות הקשה של בני ישראל. ועם זאת - הוא יוצא אל אחיו, מרגיש את כאבם וכאילו הוא בעצמו נמצא שם. ולא רק תחושה כללית של צער ושותפות עם הכלל, אלא מהתגובה לסיפורים הפרטיים ( איש מצרי מכה איש עברי ועוד) אנו למדים על "להט אהבת חינם".

משה רבנו, יכול היה לכאורה, לנסות לסייע לעם ישראל מתוך בית המלוכה והיה ניתן להסביר זאת באופן הגיוני. ואולי בהסבר רציונאלי, היה עדיף לעזור לבני ישראל מעמדה של בן בית בבית פרעה! אבל משה רבנו, כנראה לא יכול לשאת עוול וחוש הצדק לא מאפשר לו להישאר שם. הוא יוצא אל אחיו להיות "נושא בעול עם חברו". האכפתיות, האחריות הגדולה לאחים, גורמת לו להתערב.

וכך בעולם המוסר הסבירו את " ויפן כה וכה וירא כי אין איש".  שמשה רבינו לפני הכותו את המצרי פנה כה וכה לראות אם מי שהוא יגן על היהודי האומלל. אם היה קם גואל אחר לא היה נחוץ למשה להתערב במחיר כה גדול להציל יהודי אחד. אולם בראותו שאף אחד לא לוקח אחריות הוא הבין שמצב זה בעצמו מהווה סכנה גדולה, שאין מי שישים על לב גורלו של הנרדףמצב כזה שאיש לא יגן על חברו וישאירוהו קרבן לאי-צדק משווע מראה שכבר נשבר רוחם בקרבם וכל אחד דואג רק לקיומו הוא. על ידי זה שהקריב את מצבו האישי עבור חברו הרים על נס הנחיצות של נשיאת בעול אחד עם השני שרק בזה יצליחו לצאת מכור הברזל של מצרים כעם אחד. זאת היא הדגשת התורה של "ויפן כה וכה", שאין הכוונה שהביט אם יש רואים, שהרי נתגלה בסוף שהיו אנשים שראו והם דתן ואבירם שהלשינו עליו לפרעה, אלא שהסתכל אם יש איש מוכן להושיע את היהודי המוכה ללא צדק, ואם לאו מוכרח הוא להושיעו בכל מחיר, אפילו מתוך סיכון אישי.

כך גם מצאנו אצל גדעון שאמר למלאך "ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין". (שופטים ו) וע"ז השיב לו המלאך "לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין". ב"כחך זה"- בכוח האכפתיות שלך.

 

אחרי שפונה ה' למשה לקבל את השליחות , עונה משה :" מי אנכי?" עונה לו הקב"ה:" כי אני שלחתיך". האפשרות הפשוטה, והמשמעותית כ"כ, שמשה רבנו היה הענו מכל אדם, הוא פשוט שואל " מי אנכי"? משה בורח מלהנהיג, ענווה מוחלטת. עונה לו ה'- אתה שליח שלי: " כי אני שלחתיך" ( הרב סלוביצ'יק, במאמרו של שליחות מרחיב על כך). זה לא אתה משה, זו גאולה שאני מוציא את עם ישראל ממצרים, ואתה השליח. ( כמה זה נפלא ומחייב. אנחנו בסך הכל זוכים להיות שליחים בעולמו של הקב"ה. אין לך שום דבר מהאגו העצמי, חלילה, ולא האדם הוא הנושא. המטרה העליונה למען כלל ישראל, תחושת השליחות היא זו משאפשרת למנהיג להיות נקי וללא רבב.)

ה"נתיבות שלום" הסביר את "מי אנוכי" בצורה עמוקה יותר:" משה ידע שאופן הגאולה תלויה בדרגת הגואל, ואם הגואל יהיה במדרגה עליונה, גם הגאולה תהיה במדרגה עילאית ולהיפך... ושלח נא ביד תשלח, תשלח ביד אנשים גדולים, ביד אהרון, כדי שהגאולה תהיה במדרגה עילאית. ועל זה ענה לו הקב"ה כי אהיה עמך. אין השליחות שלך היא שליחות רגילה, גם את מעשה השליחות אני עושה".

צוות יקר וקדוש.

נגענו בנגיעות קלות במעט מהעושר הגדול הטמון בפרשה. ההבנה שיש לתת מקום להתבוננות. לעצירה, למחשבה, ללמידה ולברור הדרך. אדם העסוק בדרך כלל בעשייה, בהספק, ב"לעשות עוד", צריך זמן לדעת את מצבו ומקומו. או אז, הוא יפנה להקב"ה..

ממשה רבנו נלמד מנהיגות מה היא. אכפתיות מכל אחד ואחד, כולם אחיך ממש, לא אתה הנושא!! אתה מתפלל לזכות להיות חלק מהשליחות העליונה.

גאולה אפשרית רק כשאנחנו יוצאים מהאגו, מהמקום האישי, נושאים בעול עם החבר ועם עם ישראל כולו 

שנזכה

 שבת שלום,

אברהם

 

לרפואת נועה רחל בת מרתה, הודיה בת לאה והחיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור, יהודה יצחק בן איריס.

 

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il