משולחן ראש המנהל

מנהיגי חינוך | מעגלי השיח של החמ"ד |  יום הקדיש הכללי

 

 

אחי ורעי מנהיגי חינוך יקרים מאוד

ברכות וה' עמכם!

 

 פעמים שאנו הולכים עם זיכרונות ילדות שצרובים בתוכנו עמוק פנימה. זיכרון שכזה, אני נוצר בתוכי שנים רבות מאז היותי ילד ועד גיל הנערות.

בית כנסת מוהליבר בבני ברק, מאות מתפללים, יום עשרה בטבת - וכל מתפללי בית הכנסת אומרים קדיש.

קשה לדמיין את החוויה המיוחדת הזו. בנוהג שבעולם, יש אחד או כמה בני אדם שנפטר להם קרוב שאומרים עליו קדיש. הקהל נמצא בתפקיד של קהל... ועונה אמן. שם - לא היה מי שיענה... הד גדול, קול נוגה, קול רם, זועק משהו, כואב, חסר, מתפלל, ובעיקר אומר אמונה גדולה. "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".

יום הקדיש הכללי שנקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל לזיכרון נרצחי השואה, הקדים את מה שנקבע לאחר מכן בכנסת ישראל- כיום השואה והגבורה.

איזו עוצמה, איזה זיכרון לנרצחים, ללא מילים מיותרות. אחרי השואה האיומה והנוראה, מתכנסים מאות אלפי אנשים בבתי כנסיות שלא יודעים מתי נספו יקיריהם, איפה נשחטו הוריהם, היכן מצוי אפרם של בניהם, וכולם מתכנסים יחד בבית כנסת ליום הקדיש. איך מתו יקיריהם? מתי? איפה? כמה? מה היה סופם? מה הרגישו החללים בדקות האחרונות? מה אמרו? אולי שרו "אני מאמין" והכל מתכנס ברגע אחד משותף "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".

כל בית הכנסת אומר קדיש.

 

להתחבר לכלל האומה

 

מה המשמעות של "יום הקדיש הכללי"? בדרך כלל, מי שנפטר לו אב או אם, זה יום של קדיש אישי, "פרטי". עגנון כתב את הקדיש על הרוגי ארץ ישראל:

"...אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים,

אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו כי אנו המעט מכל העמים.

ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך... לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבה.."

הקדיש המיוחד של עגנון, מעלה את מדרגת הקדיש למקום עמוק יותר מאמירת הקדיש "הרגיל"...

 

ואולי למעלה מזה- יום הקדיש הכללי. זה לא רק שלכלל האנשים אבדו יקיריהם ואיננו יודעים מתי זה אירע - ונקבע יום עשרה בטבת לומר קדיש. אלא זהו קדיש כללי. של כלל האומה. הצורר רצה ותכנן, חלילה, להרג ולהשמיד את כל העם היהודי "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". והקדיש הוא של כלל ישראל, על כל ישראל. יום הקדיש הכללי מבטא את האמונה בנצח ישראל שלא ישקר. הקדיש הכללי הוא של כולנו על כלל ישראל כולו.

מו"ר הרב ליכטנשטיין כתב שאומות העולם קובעות ימי זכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת-ישראל אופי אחר - אין לה זכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן.

זיכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהוויתנו וחוויתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזיכרון זה כשלעצמו. להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר-הווה וממילא הווה-עתיד. התודעה ההיסטורית מוטבעת עמוק בנפשה ובלבה של כנסת ישראל.

בעשרה בטבת התחילו ניצני החורבן בבית ראשון "סמך מלך בבל על ירושלים... והביאה במצור ובמצוק". ובעשרה בטבת אנו מציינים את את הצרה האחרונה, הגדולה ביותר שפקדה אותנו - השואה.

 

לומר קדיש בעשרה בטבת!

 

מנהיגי חינוך יקרים,

 אנחנו מבקשים מההורים של תלמידי החמ"ד, ומתוך כך, כלל הציבור היהודי במדינת ישראל, לחזק את הוראת הרבנות הראשית לישראל בהוראת הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל - לומר קדיש בעשרה בטבת!

וכך כתב הרב אריאל שליט"א (שו"ת באהלה של תורה חלק ה): 

במענה לשאלה על אמירת הקדיש הכללי למי שהוריו בחיים, יום עשרה בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי על הנספים בשואה, שרבים מהם לא הותירו אחריהם שם ושארית ואין מי שיאמר אחריהם קדיש. בתקנת הרבנות הראשית נקבע כי הציבור כולו יצטרף לאמירת קדיש יתום, משום שלעניין הקדיש הנספים הם כמת מצווה והכל הם קרוביהם. ואם כי, בשנים האחרונות דומה שיש רפיון גדול בקיום תקנה זו ככתבה וכלשונה, נראה לענ"ד שהצורך בתקנה רק גובר והולך ככל שהשרידים החיים הולכים ופוחתים והשכחה גוברת. 

לאחר הבירור ההלכתי הוא מסכם:

לענ"ד, צריך להשפיע ולחזור ולהשפיע על הציבור, שלא ישכח את אשר עשה לנו עמלק של דורנו ולעורר את כולם לומר קדיש. וכך הנהגנו בבית הכנסת שלנו ברמת גן והורינו כן גם לבתי הכנסת האחרים, וב"ה הצלחנו להחדיר את המנהג הראוי הזה. ואדרבה, אמירת הקדיש ע"י כולם ואפילו מי שהוריו בחיים, תלמד את האחרים שכולם יגידו קדיש ביום זה, ולכל הפחות אלו שהוריהם אינם בחיים יישאו קל וחומר בעצמם, ויצטרפו אף הם לאמירת הקדיש. ואני מעיד שאמירת הקדיש הכללי על ידי כל הציבור קורעת את הלב.

מצ"ב קובץ עליו אנו חתומים עם הרב אבי גיסר  יו"ר מועצת חמ"ד אותו אנו מבקשים להעביר להורי התלמידים. כך נוכל לחזק את יום הקדיש הכללי. בהדלקת נר נשמה בכל בית בערב עשרה בטבת, וכל מי שאמר קדיש בחייו, יאמר קדיש כללי.

כך בנינו/ תלמידינו עד עולם, זיכרון הילדות שלהם יהיה- כל מתפללי בית הכנסת אומרים קדיש- יום הקדיש הכללי.

וימי הצום יהפכו לנו לימי שמחה ואור ונזכה לגאולה שלמה

אברהם

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il