משולחן ראש המנהל

 

קצר לשבת | פרשת וישב

 

 

ערב שבת קדש פרשת וישב, מתקרבים לחנוכה בהתרגשות, ננסה עוד משהו מתוק לקראת שבת המלכה, קצר ככל שניתן.

ננסה ללמוד ארבעה תובנות חינוכיות העולות מהפרשה.

 

דברי  הגמרא  (שבת י,ב) ידועים:

"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים."

לכאורה, כל מחנך וכל הורה מבין שכל ילד שונה מאחיו... "חנוך לנער על פי דרכו" על פי דרכו המיוחדת לו. רק כך ניתן לחנך ולהגיע שבכל חייו יהיה באותה דרך - "גם כי יזקין לא יסור ממנה". ואם כך, ליוסף עשו כתונת פסים, ולראובן עשו כתונת מסוג אחר, המתאימה לו, וכן הלאה?! האם טוב לשנות בין האחים , לפי זה?

אולי, נכון לומר שזה לא מספיק לדעת מה כוחו המיוחד של כל בן וכל תלמיד, הדבר הנכון הנוסף הוא - אין להשוות בין האחים, אסור להשוות בין תלמידים. כל אחד עם כוחו ועם עולמו המיוחד, עם החזקות שלו, עם האות המיוחדת שלו בתורה, והיא לא ברת השוואה לאף אחד. עם ישראל יורד למצרים בגלל התכנית האלוקית, אבל בעיניים של בשר ודם, אילו מעשים שלנו גרמו לזה? העדפת מישהו מהבנים, ונתינת תחושה לאחד התלמידים שהוא רצוי יותר מחבריו.

 

כשהתורה עוברת לתאר את מאורעותיו של יהודה (בראשית, פרק ל"ח). אחת הדמויות שמלוות את הפרשייה מתחילתה היא חירה, רעהו העדלמי של יהודה:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.

לאחר מות אשתו, יורד יהודה לגוז את צאנו בליווי רעהו העדלמי:

וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה.

ופעם נוספת הוא נשלח על ידי יהודה לשלם לאישה את גדי העיזים:

וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ.

ולכאורה מדוע התורה מספרת לנו על החברים של יהודה?...מה מוסיף  חירה לסיפור? (הרחיב על כך הרב נחמיה רענן נפלא) וכך ענה ר' שמחה בונם מפשיסחא:

"וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי", וכו' (בראשית, ל"ח, כ). הרבי רבי בונם זי"ע אמר, כל אדם צריך להיות לו חבר ואוהב נאמן, שיהיה ביכולתו לספר לו את כל נקודת לבבו, אפילו בגנות מעשיו. כמו שהיה ליהודה - חירה רעהו. והיה משלח על ידו את גדי העזים לידי תמר... ובספר "חיי יצחק" (כת"י) כתב את דברי הר"ב זי"ע בשינוי מעט. שאמר, שמענין יהודה ותמר, ואיך ששלח את גדי העזים על ידי חירה רעהו, יש ללמוד מה הוא ידיד נאמן. כי יהודה סיפר לו את העבירה הגדולה שעשה, וגם אחרי שסיפר לו, נשאר חירה ליהודה, ידיד נאמן. ולא ירד ערכו בעיניו אפילו בכי הוא זה. [שמחת יהונתן, וישב, אות ה'].

ר' שמחה בונם למד מהעובדה שהתורה מספרת וחוזרת על חברותו של יהודה לחירה, את ערך החברות. חברות אמתית היא, בכל זמן ובכל מצב נתון. גם כשיהודה יורד, ולא נמצא בשיאו.. הוא לא נמנע מלשתף את חולשותיו לפני חברו. שיחה כנה בין חברים מאפשרת עוגן גם כשקשה ויכולת טובה יותר להכיר את עצמי ולהתמודד עם נפילות ואתגרים. "חבר נשאר חבר" אולי זה מה שנתן ליהודה את הכוח להודות ולומר "צדקה ממני". וכך הייתה הנהגתו של ר' שלמה מקארלין:

רבי שלמה מקארלין זצ"ל זי"ע, כשהיה בא לרבי, היה תמיד משתדל להראות את חסרונותיו, כדי שהרבי יתקן אותו. ולא כפי שנוהגים החסידים, שכשבאים לרבותיהם משתדלים בדיוק להיפך. להראות שהם בסדר, שהם בני תורה ויראי שמים, ואילו את הרע הם מסתירים..

 

מה סייע ליוסף לא ליפול לעומק החטא? מה עצר את יוסף מלחטוא? ידועים דברי  חז"ל "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון" הרבה הסברים ניתנו למשמעות של "דמות דיוקנו נראתה לו". אולי נכון להצביע על הנקודה הבסיסית שניתן ללמוד: הקשר בין אב לבנו. הידיעה הפנימית- שלעולם אני, אביך, נמצא איתך ואנו קשורים בעבותות של אהבה. לעולם אתה שייך למשפחה באהבה. ממש לא משנה, איפה  אתה, מה מעשיך ולאן התדרדרת.... "לעולם קרויים בנים". ועל זה בדיוק צריך לעמול. על האמון המוחלט בילד, בכל תלמיד, ובכל מצב. הקשר הבלתי מותנה הזה, יכול בשעת משבר להשאיר את הבן קשור...

ועוד מחשבה שאולי עולה מדברי המדרש הנפלאים על הפרשה:

ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח: (ירמיה כט) "כי אנכי ידעתי את המחשבות", שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק - בורא אורו של מלך המשיח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה", (ישעיה סו) "בטרם תחיל ילדה", קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.

מכירת יוסף הביאה את כל המשפחה למשבר גדול. הפירוט של המדרש שכל הדמויות עסוקות בשק ותענית - אומר הכל. לכאורה תיאור של דרך ללא מוצא. באופן פשוט זה מה שהמדרש מבקש ללמד. שגם בעת משבר, כשאין אור וכולם נמצאים באבל- "הקב"ה בורא אורו של משיח". בתוככי החורבן, משם בוקע אור. ביום שחרב המקדש נולד המשיח. המדרש לפי זה, נותן לנו שיעור באמונה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".. אך ראיתי מי שהסביר את המדרש באופן שונה. יעקב, יוסף וראובן- מאבלם, לא עושים דבר "עסוקים בשק ותענית" אבל יהודה עסוק ב"ליקח לו אשה", ממשפחת שוע הכנעני. מה שמביא את אורו של משיח, זה יהודה שעסוק בליקח אישה. כשאדם עושה ופועל בעולם, (אפילו כשהוא "יורד מאת אחיו", ובעיקר כשהוא עושה תשובה לאחר מכן) זה מה שמביא את אורו של משיח להתגלות.

צוות יקר וקדוש.

התחזקנו במחשבות שלנו על חינוך ילדינו /תלמידינו. שבכל מקרה נכון לעמול ולעשות. גם כשיש רגע משברי, חלילה, הכלל של "שב ואל תעשה עדיף" לא חל על כללי החינוך... הרצון להיפתח לדרך חדשה, למקום שמבקש כוון, משם תבוא הישועה.

זאת תשתית החינוך. כל אחד הוא יחיד ומיוחד, ולכל ילד מסלול משלו. אף תלמיד לא מאכזב והוא לא צריך להיות מול אחרים ובתחרות עמם. סרגל המאמצים וסולם ההתקדמות - הוא אישי לגמרי... לא משווים בין אחים ולא מעדיפים בגלל שום סיבה, תלמיד א' על תלמיד ב'.

בית החינוך כמשפחה משאיר את כל באי בית החינוך להרגיש חלק ולעולם קשורים. הקשר ההדדי, העמוק והאוהב, בין אב לבנו, ילווה את בן כל חייו. בכל מקרה ובכל מצב, הוא יחזור הביתה.

ואיזה לימוד מרגש על ערך החברות שלמדנו מר' שמחה בונם והיכולת להתמודד עם החסרונות באומץ ומתוך אהבה שלימד האדמו"ר מקארלין.

 

 

שנזכה כולנו! שבת שלום ומבורך.

 אברהם

לרפואת נועה רחל בת מרתה והחיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור, יהודה יצחק בן איריס.

 

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il