משולחן ראש המנהל

מנהיגי חינוך | אישה אחת מתה. אבל בצהריים כבר שלחו עובדת אחרת שתנקה במקומה" - פרשת בהר סיני

 

להאזנה למאמר המלא לחץ כאן

מנהיגי חינוך יקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם. 

אנחנו אחרי חג הפסח, ו"כל זמן מאיר בתכונתו". מן הסתם לקחנו טעם של חרות עמנו להמשך השנה, ואנו בתחילת תהליך של טיפוס במעלות ספירת העומר בדרך העולה בית אל. אנחנו במאמץ להתקדם בעולם המידות, בבחינת

"דרך ארץ שקדמה לתורה"- אותה נקבל בחג השבועות ביום החמישים.

"הזמן שהאיר" לי חג הפסח היה דווקא בהלכות הפסח הקודמות לחג. לא בדיקת חמץ ולא ההכנה לארבע כוסות..

אלא הלכות "קמחא דפסחא". בשולחן ערוך, ההלכה הראשונה בהלכות פסח, עוד קודם לכל ההלכות המפורטות של איסור חמץ, דיני הגעלת הכלים והשיעור המדויק של שתיית היין ומהו כזית: " ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח..." יש בעולם היהודי הנפלא שלנו משהו קסום. שבכל חג, כדי להיות מסוגל להיכנס לחגיגה - יש צורך לראות את האחר! יש חובה לחפש ולמצוא את האישה האלמנה, את היתום והעני שאינם יכולים  לערוך קניות עם עגלות מלאות כל טוב בסופר, ולעזור להם לקיים את ליל הסדר עם משפחותיהם.

"קמחא דפסחא" זה התנאי להמשיך הלאה ולהסב לשולחן הסדר. וזה נכון לכל החגים והמועדים. 

מתנות לאביונים בפורים, "ותשובה ותפילה וצדקה" בימי התשובה, חזרה על מצוות לקט ופאה בתוך הציווי

על חג השבועות: " ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר

תעזוב אותם.." ( שהרי זו התורה!!!)  והציווי לשמחה בשלושת הרגלים המופיע בפסוקים האחרונים של פרשת 'ראה' : "ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר

בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך...".

לא יכולה להיות שמחה ברגל, בלי שהגר היתום והאלמנה שמחים אתנו!  ובהמשך לאותה תפיסה פשוטה, של הסולידריות החברתית, הדאגה למי שחסר ואין לו , הגדיר הרמב"ם את מי שחוגג ביום טוב ולא רואה את הזולת וחי את עצמו עם עצמו כ"שמחת כרסו":
"אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו...".
וכך במצווה של "והגדת לבנך" בליל הסדר, אנו פותחים ב"הא לחמא עניא.. ". סיפורו של עם ישראל, תיאור הנצח של עמנו נמצא בקטע הקצר הזה: הסבל במצרים- "הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא במצרים"-  עבר, העתיד והציפייה לגאולה: "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" ובאמצע, כתנאי לגאולה, בהווה - " כל דכפין ייתי וייכל כל דצריך ייתי ויפסח". החסד והדאגה לזולת הקורא למי שחסר כול, לבוא פנימה ולהסב עמנו בסדר, הכרחי כדי להגיע לגאולה השלמה. דאגה פיזית למי שעני ואין לו, כמו גם דאגה נפשית וסעד לאחים שבמצוקה.  

המשוררת זלדה הגדירה זאת נפלא:

" שאתן לו לאכול / מן הכרמל שבנפשי ומן הים / מזריחות החמה.. / ומן התהומות שבי.."

אינני נותן משהו מחוץ לי למישהו אחר... את נפשי "ואת התהומות שבי" אני נותן באהבה בחסד ובחן. ולא מחוץ לבית, אלא ההזמנה היא לתוך המשפחה פנימה שתיפתח לעני ליתום ולאלמנה. מפגש של פנים אל פנים בהארה הדדית...
נפגשנו עם מיכל אורבך ( אשתו של אורי אורבך  ז"ל) וקיבלנו "שיעור קצר" בהלכות "האנשים השקופים". אורי ז"ל, שהיה רגיש לכל עוול חברתי, בחדות החכמה ויכולת הכתיבה שלו, היטיב לבטא זאת בסיפור קצרצר  בשם "לא יזכור" שפרסם בבלוג שלו:
אישה אחת מתה. בגלל שהיא מתה היא לא הגיעה בבוקר לעבודה, כך שלא היה מי שינקה את המשרד.

שאל המנכ"ל למה לא נקי אמרו לו שהעובדת ניקיון מתה. אמר המנכ"ל: מי, הרוסייה? לא, אמרו לו, סימה, הנמוכה הזאתי. המנכ"ל לא זכר אבל אמר: אם אני אראה תמונה אני בטח יזכור, אבל שישלחו עובד אחר.

שלח הקבלן עובד אחר, שיהיה נקי. וגם אמר לאורנה מהכוח-אדם: חבל שלא הודעתם לי קודם, בגלל שלא ידעתי נוצרה אי-הבנה, ובגלל האי-הבנה לא שלחתי מישהו אחר, מאמי.
בצהריים היתה ההלוויה. הוועד לא שלח פרחים כי המנוחה הייתה עובד-קבלן, ועובדי קבלן לא זכאים לזר,

על מודעה אין מה לדבר, אבל סיגי מההנהלת חשבונות יצאה שעה קודם והלכה להלוויה כי היא הייתה קצת מיודדת עם המנוחה, שלום-שלום כזה. הקבלן רצה לשלוח גם זר, עם "יזכור" באמצע, אבל שכח והאמת שגם לא היה לו עם מי לשלוח כי בדיוק היה צריך דחוף 22 מאבטחים לאירוע חגיגי שנפל ככה פתאום ולא היה לו מישהו פנוי.
אישה אחת מתה. אבל בצהריים כבר שלחו עובדת אחרת שתנקה במקומה. עכשיו נקי והכל בסדר.

בשבוע החמ"ד שהסתיים לא מכבר, העלינו על נס את העשייה הברוכה של מוסדות החמ"ד על נתינה מלב אוהב ומעשי חסד רבים עם מי שזקוק לכך. חמישה עשר מוסדות חינוך קיבלו את פרס "חמ"ד וחסד" כשמאות מוסדות החמ"ד אספו בשנה האחרונה כמאתיים טון של מזון למשפחות נזקקות.

מוסדות חינוך רבים, פעלו רבות לטובת האנשים "השקופים". מתנות לעובדי המינהל והמשק, החלפת עובדי הניקיון בהפתעה והוצאתם ליום כיף, צוותי פיקוח החליפו ליום עבודה צוותי הוראה בית ספר לחינוך מיוחד ועוד. 

דוגמא מיוחדת פגשנו במסגרת שבוע החמ"ד בגן הילדים חמ"ד "אמרי יוסף" בב"ש. ילדי הגן וההורים חגגו מסיבת פרישה למר איגור שטיימן שניקה במהלך שנים את השכונה. לאחר שמר איגור בא להיפרד ולספר שהוא יוצא לגמלאות, הגננת  איריס כהן   ארגנה לכבודו מפגש חגיגי מלא אהבה והערכה.  מר איגור הגיע בלבוש חגיגי, מלווה בבני משפחתו.  צוות הגן, הילדים וההורים ערכו שולחנות מלאים כל טוב, הכינו אלבומי ברכות וציורי הילדים,  שעה של  התרוממות רוח, של תורה אורה, שירה וריקודים.

 המודעות ל"אנשים השקופים" דומה שעלתה ויש בחיינו החינוכיים בחמ"ד רצון לעשות הכול בנתינת  המקום הנכון והראוי לכל הסובב אותנו. ויחד עם זאת, אולי נכון לבקש מאתנו לעלות קומה בשני מעגלים.

א.לא להסתפק במבצעים  חד פעמיים, אלא להיות שם- לאורך השנה כולה. (נחמה ליבוביץ, ז"ל, סיפרה על שיחה שהייתה לה עם אביה. היא שיתפה אותו במה היא קבלה על עצמה לשנות ולעשות טוב יותר בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור. אבא שלה ענה לה " עדיף לקבל החלטות לתקופה של שנה שלמה.. בין יום כיפור לראש השנה... ) זה חייב להיות חלק מסדר היום שלנו. המחשבה הקשה כ"כ, שיש מושג נורא ביותר של "איש שקוף!!" היא גורמת להרבה כאב וחוסר הסכמה לשמוע את הביטוי הזה (כולל לא במירכאות).התורה מחייבת אותנו למאור פנים, לראיית האחר והעצמתו. אנחנו צריכים להתחנך לכך- שהמפגש עם הזולת איננו חיצוני לעצמי שלי, להפך - בו טמון המפגש הממשי ביותר עם עצמי ועם החלק אלוה ממעל שבי. ה"אני" נוצר באמצעות ה"אתה". המגע עם החיים, עם עולמו הפנימי של האחר, שם נמצא הקב"ה...

ב.פעמים שאנחנו בתוך הכיתה, בחדר המורים, במפגשים עם אנשים "רגילים" אנחנו "עושים" אותם לשקופים, חלילה. " לא רואים אותם", או כפי שרגלים לקרוא לזה " לא סופרים אותם..." זה יכול להיות לעתים בלי לשים לב לכך. מתן התייחסות יתר לתלמיד אחד "מועדף" גורם לקנאה, שבבסיסה – חוסר התייחסות לתלמיד שיושב לידו.. הוא חש "שקוף" באותו רגע. כמה יפה הרגישות שלמדנו מהרב מרדכי אליהו זצ"ל, בהיותו מורה בתלמוד תורה, כשהיה שואל שאלה תלמיד והוא לא ידע להשיב על השאלה, לעולם לא היה מפנה את אותה שאלה לתלמיד אחר, אלא היה שואל שאלה חדשה את התלמיד השני... המשפט הידוע של הרב קרליבך " כל תלמיד צריך לפחות מבוגר משמעותי אחד שמאמין בו" נוגע בנקודה זו. (הדגש הוא על- "כל תלמיד!!!) סיפרו על הסבא מסלובודקה, שכל לילה לפני שהלך לישון, העביר מול עיניו את כל תלמידיו!!! ושאל את עצמו: איפה הוא!? התקדם? שמח? יש מי שמשוחח עמו? קשוב לו? מתי ומי קיים אתו מפגש של "לבבות נפגשים"?
וברוח שאנו מנסים לכוון- עבודה במעגלי החמ"ד/ קהילות למודות למורים ואנשי חינוך, אולי נכון להציע, לצד המעקב הפנימי של שיחות אישיות עם כל תלמיד, "לייצר" מעגלי השתייכות של תלמידים ומורים. כל תלמיד במוסד החינוכי שייך ( מעבר לכתה ולשכבה) במעגל השתייכות קטן יותר. מעגל אינטימי ( של כשבעה תלמידים / מורים) שייתן מקום להיפתח לשתף ולעולם להרגיש חלק ממשהו משפחתי, רצוי, אהוב שקשובים לו.
מנהיגי חינוך יקרים מאד.

האנטיתזה של "איש שקוף" זה ראיית האדם שאני פוגש והנכחתו. וכתמיד \ זה לא "כן או לא"... הארת הפנים שהתורה מבקשת מאתנו, אין לה גבול והיא מהדברים שאין להם שיעור.

רחל חלפי כתבה שיר נפלא, המתאר רגע במראה הפנימית. ( כך גם נקרא השיר...)
פתאם ראיתי ישישה אחת

שפעם הכרתי.

רציתי לגשת לומר לה שלום

אבל החזירה שבי אמרה לי: עזבי, בלאו הכי היא לא תזכור. עזבי.

החזירה הזאתי השתלטה

על כל החלל הפנימי.

לא נותר בי מי

שיריב אתה.

אחר-כך, מעין משב קל של געגוע למשהו

שאיני יודעת מהו

הפנה את ראשי

בזוית זעירה

לעברה.

ראיתיה עומדת אבודה שם שכוחה

משהו מתבהם בי

כל כך על נקלה.

הזעם הפנימי

מתפיח שריריו.

בשר- הנפש

מתעבה.

איך "משוחחים עם עצמנו" ברגעים כאלה? איך מתחנכים לרוך וחמלה? איך משילים את הקושי, העור המתעבה וצוואר האבן? כיצד חיים את התורה שכותבים אותה בקנה, כיוון ש " לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"?..
"כולנו זקוקים לחסד.."  נלמד את עצמנו לראות . לראות את הזולת, לראות ולהראות לתלמיד את האור שבו. לראות ולהאיר את הנקודה האלוקית שבילדינו, ובכל הסובב.
נלמד את עצמנו להיפתח לאחר ולצרכיו, ולראות אותו בהתבוננות פנימית. הרב שג"ר בדברים האחרונים שכתב לפני פטירתו הגדיר, בין היתר, את ראיית הפנים: " ראיית הפנים היא ידיעת הדבר עצמו, ההיכרות הבלתי אמצעית. לעומתה ידיעת האחור הינה ידיעה שמתווכת באמצעות סימן שמחוץ למהות עצמה..." וזה מה שהוא הציע לנו כשהוא כותב על יום העצמאות, לאן פנינו, מה שאיפתנו, ומה דרישתנו מעצמנו, למה אנו כמהים ולאן אנו נכספים?:" יום העצמאות שב ומעורר את הכיסופים המתבגרים לעולם חדש ל'חדש ימינו כקדם' מחד, ומאידך לחדש שעוד לא היה ושעדיין לא בא... לא די בנתינה ובתיקון החברתי כשלעצמם. הארת הפנים, הפקת הנפש, היא היא גאולתו של העני המושפל.. יהיה זה עולם שבו בני אדם לא רק יחושו מאוימים איש מזולתו, אלא יחיו איש עם רעהו באמון, בשלמות הלב ובמפגש..."

 

נתפלל על זה..
שנזכה
המשך הצלחה בעבודת הקודש!
אברהם

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il