משולחן ראש המנהל

מנהיגי חינוך | מיוחד לשבוע החמ"ד| פרשת שמיני

 

חדש!!!

לבקשת רבים - המאמר שלנו להאזנה בדרכים> להאזנה לחצו כאן

 

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם!

 

~לכל אחד ניגון ציוני דתי מיוחד משלו~

השבוע אנחנו נכנסים לשבוע החמ"ד. כל השנה היא חמ"ד אבל השבוע הזה הוא שיא חשוב לכולנו!

ננסה מעט להעמיק בניגונים המיוחדים שלנו לאור נושא שנבחר השנה 'לכל אחד ניגון ציוני דתי מיוחד משלו'
"חדש מישן" – החמ"ד מחבר בין עולמות
אנחנו צריכים להתבונן בתקופה המתחדשת ככזו המחוברת חיבור עמוק לתכנים הישנים הנמצאים בתורה: "אם שמוע בישן תשמע בחדש" (ברכות, מ) אנחנו שומעים ומתחדשים, כשבו זמנית אנו קשובים לתורה "הישנה".
לא מערכת חיים שבדיעבד אנחנו מבקשים לחיות, לא ביטוי של "קצת מזה וקצת מזה", אלא תורה שלמה חדשה, המבקשת לבטא שלמות תפיסתית. ייתכן שזו הבשורה הגדולה ביותר שאנו צריכים להביא לעמנו בתקופה זו, בדור זה.
במשך אלפיים שנה עם ישראל מקיים (או משתדל לקיים)תורה ומצוות. בגלות התורה הפכה לדת, והחיים היו מנותקים מהדת. "היה גרמני בצאתך ויהודי בביתך". דיכוטומיה,יש קו ברור.
מעין "פיצול אישיות" של האדם. האדם היה דתי בבית הכנסת, ללא שום קשר לעיסוקו ולמהלך חייו היומיומיים. לחיים הציבוריים בוודאי לא היה קשר לעולמו הדתי של היהודי בגלות. הביטוי של חז"ל הוא "אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד".
ומעבר להלכה, ל"סתם" בחיים לא היה קשר לעולם ההלכה (אין ספק שבגלות, הצורך לשמור על העולם הדתי כפי שהוא, הכוח לשמר את הקיים - היה העוגן של הפרט, של המשפחה ושל הקהילה. מול הרוחות הסוערות וחשכת הגלות, הסיסמא של "חדש אסור מן התורה" סייע ליהודים לשרוד). מאז שיבתנו לציון, הדת (מילה מצומצמת ומצמצמת) עוברת להיות תורה והחיבור הוא לכל תחומי החיים...
במדינת ישראל – התורה הפכה לתורת חיים. לא עוד נתק בין העולמות!
הזכות לחיות במדינת ישראל מאפשרת מחשבה חדשנית של דרך זו.
"כל זמן מאיר בתכונתו " – וצריכים אנו לחדש את הנקודה המיוחדת שלנו בדור זה, בתפיסת עולמנו האמונית. השיבה לציון ראשית צמיחת גאולתנו, נותנת לנו את הזכות והחובה להיות עסוקים בהלכות מדינה, בהתמודדות תורנית עם סוגיות ציבוריות שלא פגשנו כמותן קרוב ל - 2000 שנה. ההבנה היא שהחיים השגרתיים אינם מנותקים מהתורה אלא משולבים בהם.
הלימוד של "בכל דרכך דעהו, זו פרשיה קטנה שגופי תורה רבים תלויים בהם"– כתב הרב זצ"ל, שבכל דרכיך, הכוונה בתוך כל דרך שאדם הולך ומצוי בה – שם "דעהו", שם צריך לדעת את ה'.
וכן להפך - התורה בטהרתה, התפילה אינה נשארת "בקרן זווית"... אלא ההלכה היא שבית הכנסת צריך להיבנות עם חלונות פתוחים החוצה. גם כשאדם עוסק במקצועו, בעבודתו, "בזמנו הפנוי", הוא אינו פנוי מלהיות שייך ל"לגיונו של מלך".
תפיסה זו, המיוחדת לדורנו - דור התקומה, יש בה חידוש גדול ותעוזה רבה שאינה קלה לחינוך ולמימוש כלל ועיקר. הקושי נובע מהעובדה שהמחשבה היא מופשטת, רוחנית ולמי שחסרה היכולת לחוות זאת, הנושא עלול להישאר בגדר רעיון בלבד.
מאידך, יתכן כי האדם "נמצא שם", אך חסר הוא את "התמליל של הסרט"...
וגם כאן, ההגדרה והבירור חשובים ביותר. יפה הגדיר הרב זצ"ל ("למהלך האידיאות בישראל"): "למלואה של שאיפה זו צריך דווקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית... למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים... חיים באור האידיאה האלוקית, כי גם עמים שלימים,
מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והיישוב המדיני. עמים שלמים הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית... עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות ...אפילו היותר נמוך ומגושם..." המפתח מצוי בראייה ההוליסטית, הכוללת, המנסה לגעת בכל מארג החיים בחינוך
התלמידים בחמ"ד. בעולם הקודש כהלכתו - כיצד מצד אחד הוא ממשיך את החיים (למשל, לימוד תורה לא רק כלימוד תיאורטי אלא כלימוד רלוונטי, לפי רצון ובחירה של התלמידים לימוד מקצועות הקודש בדרכים שונות ומגוונות כולל מציאת דרך להפנמת
הלימוד ועוד), ומצד שני, איך מקצועות "החול" אינם מנותקים מתפיסה אמונית (למשל, בתי המדרש שהקמנו לצד מגמות האמנות , שילוב מקורות היהדות בסדנאות תיאטרון ועוד).
המושג 'תורת חיים' הנו מארג חיים שאיננו רק לימוד. בתוך המוסד החינוכי- לאווירה, לאקלים, לשירה, לשמחה, למאור הפנים, לאטמוספרה , לחיים הפנימיים - יש משקל גדול ביותר. לעיסוק בנתינה לקהילה ולכלל ישראל. לעמידה של המנהל בשער המוסד
החינוכי בקבלת פנים אוהבת ולשאר הביטויים שיש בהם נשמה יתרה – המנסה לחבר את העולמות כולם - לכל אלה יחד יש תפקיד בהפנמת התורה הכוללת והגואלת.
כלל ישראל- חמ"ד של כולם
במבצע 'חומת מגן', כשניסה גדי עזרא להציל חבר פצוע, הוא נהרג. במגירה בחדרו נמצא מכתב שכתב לחברתו שהתכוון לשאתה לאישה, וכך כתב בין היתר: "אם המכתב הזה יגיע אליך, סימן שקרה לי משהו... אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות אתך ולהקים אתך בית ומשפחה. אבל מצד שני, אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה גדולה, כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני, וייקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת, נכה בהם במקום הכי כואב שיכול להיות, ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה. אל תכעסי עלי אהובתי, אבל ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראל שלך הוא זה שאמור להוליך אותך, ועליך להלום ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים. "בצבאות דוד היו נותנים גט כריתות לפני היציאה למלחמה" )'כלביא שכן', לזכרו של גד עזרא, סוף הספר(.
המכתב של גדי עזרא הוא ביטוי עמוק לתפיסת עולם הרואה את כלל ישראל כערך המרכזי ביותר בעידן של אתחלתא דגאולה. וכך כתב הרב חרל"פ )מי מרום, עמ' שכה(: "כי כל יסוד קיום המצוות הוא מצד ההתקשרות עם כלל ישראל, וכל מה שאנו
מקיימים הוא בשם כל ישראל... ויותר ממה שאי אפשר לנו להיות עם בהעדר אחת ממצוות ה', יותר מזה אין שום תקומה לשום מצווה מבלעדי היותנו לעם. וכול מה
שנזכך יותר ונתרומם ביותר, נתקרב ביותר לקיים הכל מצד בצורה הלאומית, מרום פסגת אחדותם של ישראל". המבט שלנו בחמ"ד הוא מבט כלל ישראלי. אנו מתחנכים לחשוב לא רק על טובת הפרט אלא על טובת הכלל כולו, איננו מתפללים על עצמנו בלבד אלא על האומה כולה, אנו מחונכים לדאוג בדאגתם של כולם, לשמוח בשמחתם, ולהיות
שותפים מלאים, בפועל ממש, עם כלל הצבור בישראל: "כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש, ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו..." )הרמח"ל, מסילת ישרים, מידת החסידות(. הראייה הכלל
ישראלית היא זו שעמדה בבסיס המחויבות של כולנו ל- "והעמידו תלמידים הרבה". "החמ"ד של כולם"- יכול להתפרש בטעות, כסופרמרקט... כמי שמבקשים לדאוג למספר התלמידים כשאין קו ברור, אחד, מדויק. אך לא היא- מתוך אחריות כלל ישראלית, מתוך הבנה שהחמ"ד בשמחה רואה בחינוך ילדי כלל ישראל המבקשים ללמוד במוסדותיו - חובה לאומית, מוסרית וחינוכית, כולנו רואים זכות גדולה, להסתופף בצילם של כל תינוקות של בית רבן המבקשים ללמוד תורה ודרך ארץ במוסדותינו.
ואולי מעבר לכך. הקמנו את ועדת "יש"י- יחד שבטי ישראל". ועדה שעוסקת במחויבות של כולנו לכלל עם ישראל )גם מי שלא ביקש ללמוד בחמ"ד(. יישום ההחלטות יחייב את כולנו לפתוח צוהר של מחשבה, צוהר שיאפשר להכיר, ללמוד וללמד עם מערכת החינוך
הממלכתית. נדמה לנו, שהחברה הכללית במדינת ישראל היא ברובה מסורתית ומתגעגעת למציאת משמעות יהודית ערכית לקיומה. אנחנו מבקשים לשתף את האומה כולה בחזון התורני במרכז המדינה, בחתירה לצדקה ומשפט ובשאיפה מתמדת לחיים מוסריים ולצדק חברתי: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות". מתוך תחושת
מחויבות, של לימוד זכות על כל אחד מישראל, ומתוך נתינת כבוד לכל אחד מישראל, לפרט ולכלל, בענווה גדולה, נראה את זכותנו זו: "אורו של משיח כשזורח בלב, הוא מלמד לכבד את הבריות כולם, והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד".

"המרד הקדוש"- או שמרנות מסורתית?
עם ייסוד הפועל המזרחי בשנת 1922, הטביע מנהיג התנועה שמואל חיים לנדוי) שח"ל( את מטבע הלשון "המרד הקדוש". בהגותו של שח"ל לא היה בכך הוראת שעה בלבד אלא בשורה וצו לדורות. "המרד הקדוש, פירושו התרחשות בלתי פוסקת, באיזון הפנימי שבין מרד לבין קדושה. ה"מרד הקדוש" לובש צורה ופושט צורה - באפיקים ההתיישבותיים, החינוכיים, התורניים והחברתיים. מתוך רצון כן לקרב את הגאולה, מתוך אמונה שמובטחים אנו בדברי ריב"א: "עתידה בת קול להיות מצפצפת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבא וייטול שכרו" ) ויקרא רבה, כז(, בוגרי החמ"ד, הורים ותלמידים מבקשים "לפעול עם אל". בוגרי משפחת החמ"ד - מצאו כיווני עשייה, הגשמה, ותחושת שליחות לאומית בכיוונים שונים. הרצון לעשות למען הכלל והמחשבה מהו "המרד הקדוש" בעת הזאת, הביאו להקמת ההתיישבות, להגברת ולחיזוק לימודי התורה, להקמת גרעינים תורניים, להפעלת עמותות המחזקות את הצדק החברתי והדאגה לאחר, להתגייסות לייהוד הגליל, ועוד.
לצדם, בוגרים רבים, רואים בעצם שימור המסורת ובהקמת משפחות החיות ברוח ישראל סבא, את תפקידם ואת שליחותם... הם חשים אי נוחות בקיטוב העולה מן הקריאות האידיאולוגיות החדות בנושאים השונים. הם הורים/ תלמידים החיים בסביבה דתית, או כללית, שומרים תורה ומצוות, מתנדבים כשאפשר, מצטרפים ללימוד הדף היומי, או
קשובים לשיחה של הרב בין מנחה ומעריב, וכו' וכו'. אין אפיון מיוחד ל"קבוצה" זו...היא עשויה להיות מהעיר, או מהפריפריה... עולים ותיקים מארה"ב כמו דור שני ליוצאי צפון אפריקה... אולי נכון יהיה לומר שאלה המשתייכים ל"קבוצה" ) שהיא רחבה מאוד...( זו- מיישמים במציאות חייהם את: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל"... באיזו תנועה נבחר? את מי יש להעדיף? את האידיאולוגים והאידיאליסטיים שמוצאים את עצמם "במרד הקדוש" לסוגיו? או במי שבחר להיות איש החמ"ד של פעם? מי הוא זה ש"פועל עם אל" באופן יותר מלא? מי הוא זה שיסייע לכלל עם ישראל לרצות לחזק את מורשתו ואת הקשר שלו למסורת ישראל? מי שחי במסירות נפש ובתחושת שליחות מלאה לרעיון שאותו הוא רוצה להנחיל לעם ישראל, או מי שלומד בחמ"ד, בלי יומרות גדולות מדי... פשוט איש חמ"ד " מן השורה? נבקש להציע, שגם כאן אנחנו חייבים לראות את ההשפעה ההדדית בין שני הכיוונים. כל חברה באשר היא, בנויה על החלקים האידיאולוגיים שבה, אלו המושכים ופורצים לחשיבה ולעשייה, כמו גם על "אנשי החול". אלה שעצם חייהם בתוך המסגרת
החברתית משפיעים על החבורה כולה. מוטת הכנפיים של החמ"ד רחבה מספיק ויכולה להכיל מגוון של השקפות ואורחות חיים. את האידיאולוגים והמכוונים לתוספת שעות קודש והרחבת תלמודי התורה, את מי שרואה בסוגיות החברתיות מוסריות את עיקרו  של החמ"ד, את מי שמבקש להעלות את ערכה של ההתיישבות וארץ ישראל כנקודה
המשמעותית של דורנו, ואת מי שמקיים אורח חיים מסורתי, ורוצה שבניו יינקו את מורשת ישראל באופן אותנטי במוסדות החמ"ד.
במקום סיכום בירושלמי (ברכות, פ"א) אמרו חכמים: " רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: בירבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת...". דברי הירושלמי מלמדים אותנו, שהגאולה היא תהליך המתקדם קימעא קימעא. אין זה אירוע חד פעמי אלא תהליך מתמשך. בתהליך כזה, יש עליות וירידות, יש קשיים ואתגרים רבים לצד "הצלחות" והתקדמות רבה. הקשיים והאתגרים הם חלק מהבניין. כל קושי בונה נדבך נוסף בגאולה, המתקדמת ומתפתחת. לצד ההישגים
הנפלאים והמרשימים שאליהם הגענו, אתגרים רבים עומדים לפנינו.
לשבוע החמ"ד קראנו- " לכל אחד ניגון ציוני דתי משלו". ננסה בכל מאודנו לעשות הכול כדי לחזק את מוסדות החמ"ד, נשתדל להעצים את מוסדותינו בכיוון של "בית חינוך כמשפחה". נעשה כל שאנו יכולים לדאוג שכל מי שבא בשערי החמ"ד, ישמח לסיים בו את לימודיו - "והעמידו תלמידים הרבה". נתחנך עם תלמידינו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחיות בדור של גאולה, עם התורה הגואלת שמנווטת את דרכנו. נהיה קשובים לקולות הפנימיים של האומה כולה להיות שותפים לכיוון של חיזוק השורשים והמסורת של בית ישראל סבא, בתוכנו פנימה, נראה ברכה גדולה וכיוון דרך במה שלימדנו הלל הזקן:
"לכל אדם ישנה". נחזק את הזכות הזו שנפלה בחלקנו. נזכה להתחדש ולהתקדש, נמשיך להשתדל להנהיג חינוך בתוכנו, ובענווה, מתוך כך נזכה להנהיג חינוך בתוך בית ישראל. יהי ה' עמנו בכל מעשינו.
המשך הצלחה בעבודת הקודש.
אברהם.

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il