משולחן ראש המנהל

קצר לשבת | פרשת ויקרא

 

 

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם! 

 

ערב שבת קדש לפרשת "ויקרא אל משה", אנו פותחים ספר חדש, מתכוננים לפורים - פרשת זכור, ננסה עוד משהו מתוק לכבוד שבת המלכה, קצר ככל שניתן.
ננסה ללמוד ולהעמיק מעט בפסוק הראשון הפותח את הספר, ואולי מהווה ככותרת לספר כולו: 
"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַד' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"

כמה שאלות ניתן להעלות על הפסוק. למשל:
א. האם ניתן לראות בפסוק- כותרת לספר כולו, וכמאפיין את תוכן הספר?
ב. "ויקרא אל משה"- רק כאן הפניה אל משה הייתה בצורה זו של "ויקרא", או כל הפניות של ה' אל משה היו בלשון זו?
ג. מה ייחודי בצורת פנייה זו של "ויקרא"?
ד. מדוע משתמש הכתוב בלשון 'אדם' ולא בלשון 'איש', כפי שהוא נוהג בדרך כלל?
ה. המילה 'מכם' לכאורה מיותרת. ניתן היה לומר 'אדם כי יקריב'. ואם משתמשים במילה זו, אולי נכון היה לומר: "'אדם מכם כי יקריב', ולא כפי שהיא מופיעה, לאחר הביטוי 'כי יקריב'.

ננסה לענות בתמצית על מה שנספיק..

א. פעמים שהפתיחה של הספר משמשת מעין מבוא למה שנפגוש בתוכן הספר כולו. מה מוסיפה ההקדמה של "ויקרא אל משה" להמשך הפסוק " וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"? הקב"ה מזמין את משה "אליו", כביכול, לאוהל מועד. ומשם הוא מזמן אותו אל פרשיית הקורבנות ואל שאר הפרשיות שבספר. ואומנם הפרשיות שבספר שעוסקות במקדש וקורבנות, חנוכת המשכן, עבודת יום הכיפורים ועוד, כל אלה מתאימים לפסוק הפותח- של דבר ה' הנאמר למשה מאהל מועד. הנושאים הללו, הם נושאים העוסקים בקדושה, במקדש בקורבנות ובכוהנים. המבט האלוקי ממנה הוא נצפה, מאוהל מועד, מתאים לאופי הספר. גם מצוות ה"חול", המצוות החברתיות של פרשת "קדושים", מצוות כמו "ואהבת לרעך כמוך", יראת אם ואב, פאה ולקט, "לא תגנובו ולא תכחשו" בפתיחה שלהם מופיע: " קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". זאת אומרת- גם המצוות החברתיות, נובעות מקדושתו של מקום.
בספר דברים, נוכל לראות בפסוק הפתיחה, כוון הפוך:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף... אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב... וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ... אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן... בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" 
הנושא הוא דברי משה. (בניגוד לספר ויקרא, שמהותו היא דבר ה' אל משה, ללא תלות במקום ובזמן) מתואר המקום, ציון הזמן, המלחמות שקדמו לנאום ועוד. ופסוק זה מהווה את נקודת המוצא לספר.
נושא מרכזי בספר דברים הוא - הכנת העם לקראת כניסתו אל הארץ. בניגוד לתקופת המדבר, שם "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון", ספר דברים, האחריות היא על עם ישראל. התבגרנו, סומכים עלינו..
ההשוואה בין הפסוק הפותח את ספר ויקרא "וידבר ה' אליו מאוהל מועד" בו המבט הוא אלוקי, לבין הפסוק הפותח את ספר דברים: "אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל.." העם פועל עושה, נלחם ומתכונן לקראת חיים טבעיים בארץ ישראל. המצוות החברתיות הן כפשוטן.. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם.. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ההתנהגות והחיים על פי תורה מאריכים את חיינו על פני האדמה.
והאדם נמצא בתווך. בין ספר ויקרא, שהמצוות נאמרות מאהל מועד, ומשה (אנחנו...) נקראים למלך. לראות את חיינו מנקודת מבט אלוקית. בציווי של לחיות בקדושה "כי קדוש אני". לבין ספר דברים, שאנחנו לוקחים אחריות ו"חיי עולם נטע בתוכנו". מקיימים את התורה הנובעת מלקיחת אחריות על כול מעשינו הלאומיים והאישיים.

ב. "ויקרא אל משה" - אומר רש"י: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. אבל לנביאי אומות העולם - מעלה עליהם כלשון עראי וטומאה, שנאמר 'ויקר א-להים אל בלעם' ". הרב עמיטל לימד אותנו, שההבדל בין "ויקר" לקריאה המכוונת של "ויקרא" היא ההכנה! הרבי מקוצק הסביר על הקורבן - שהקב"ה איננו חפץ בקרבן עצמו - שאם כן היה מבקש מן המלאכים להקריב לפניו - אלא בהשקעה ובנכונות לתת של האדם המביא אותו.
כמו ההכנה לנבואה, כך ההכנה לכול מצווה. ה"לשם יחוד" של לקראת המצווה, "הריני מוכן ומזומן", ההכנה לתפילה " חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה"- לכול אלה, יש ערך רב! "רחמנא ליבא בעי". כשאדם מתכונן, עובר תהליך פנימי לשם מצווה, שם הוא...
כהמשך לדברי חז"ל שהביא רש"י, מצאנו במדרש: 
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר...יכול לא היה קריאה אלא לדבור זה בלבד, ומנין לכל הדברות שבתורה? תלמוד לומר מאהל מועד, כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדבור... יכול אף להפסקות? תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא היתה קריאה להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין...ומנין שכל הקריאות היו משה משה? תלמוד לומר ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה,.. לשון חיבה ולשון זירוז." כשהקב"ה פונה אישית אל משה בכול פעם באופן אישי, אינטימי, מתוך תשומת לב אישית, יש בכך חיבה גדולה. ומשה נענה בזירוז לאהבת ה' אותו. ועוד לימוד גדול מלמדינו המדרש. שהייתה הקדמה, קריאה גם להפסקות?!! "ומה היו הפסקות משמשות? לתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין". כלומר, ההפסקות אינן מנותקות מהקריאה והדיבור, בהפסקות הייתה התרחשות; יש ערך וחשיבות רבה להפנמת המסרים, לקליטה נכונה. למקום שכול האדם נמצא, מעכל ו"חי" את מה ששמע מהקב"ה. ההפסקה איננה מנוחה, ו"תופסים ראש.." הרווח המופיע בספר תורה, גם הוא קודש... 

ג. כפי שראינו שפרש רש"י, ש"ויקרא- לשון חיבה". הרב ברויאר לימד אותנו, שרש"י המחנך הגדול, בפירושו לחמישה חומשי תורה, הסביר , פירש ומצא- בתחילת כל ספר- את חיבתן של ישראל! ( כדאי לראות זאת בכול אחד מהחומשים...) זו אמירה נפלאה, באותו כוון שאמרנו. שבתחילת הספר, ניתן לראות את הרקע והכוון של הספר כולו. בעיניים של רש"י כמחנך- התורה בכללותה מבקשת לספר ולהעמיד בבסיס התורה את חיבתן של ישראל... כמה נפלא

על שאלות ד' וה'- נענה בקצרה - רש"י ענה: "אדם - למה נאמר. מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל" רש"י קשר בין הביטוי 'אדם' לבין האדם הראשון בגן עדן. הספורנו ענה: "אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלהים רוח נשברה כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת" הספורנו מבקש לקרוא את הפסוק כפי שהוא כתוב: 'יקריב מכם', כלומר שהקרבן צריך לבוא מכם. האדם צריך להביא קרבן מעצמו, וזהו וידוי הדברים וההכנעה האמורים להתלוות למעשה ההקרבה, ובכך האדם מקריב לא רק את בהמתו אלא גם את עצמו.

צוות יקר וקדוש.
תורה גדולה למדנו בפסוק הראשון של ספר ויקרא. שהפסוק הראשון בספר יש בו כעין מבוא ורקע, לתוכן הספר כולו. הן בהארתו החינוכית והמרגשת של רש"י ( וכך בכול החומשים) שמוצא את חיבתן של ישראל! ( איזו ראייה חינוכית לכולנו, רק כשהבסיס לחינוך הוא, חיבתן של ישראל, אהבת התלמיד! ניתן להיכנס לספר, ולכתה..) והן במקום הדיאלקטי בו אנו מצויים, בין חיינו מנקודת המבט של "וידבר ה' אליו מאהל מועד" אנו נקראים אל הקדש, ובו זמנית, מגלים את כוחות חיינו, בכניסתנו לארץ ישראל- ספר דברים.
למדנו את ערך ההכנה למצווה ולתפילה. אנחנו מצווים לא רק לעשות, ולבצע.. לתהליך שאדם עובר יש משמעות רבה. וכך גם "אדם כי יקריב מכם"- האדם צריך להביא קורבן מעצמו. אנחנו נקראים לתנועת נפש, לחינוך פנימי- הוא העיקר.
ובאותו כוון, ערך ההפסקות בכל עשייה שבקדושה ובחינוך. אנחנו מתפללים להיות כול הזמן בתהליך ובטיפוס. או לפני, בהכנה למצווה, או - אחרי, בהפסקה, כשאנחנו עובדים על ההטמעה הפנימית, על ההפנמה... אין חופש בעולם...

שנזכה כולנו.
שבת שלום ומבורך לכולנו ולכל בית ישראל
ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר
אברהם

לרפואת החיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור.

הרב אביחי ניסן בן חיה

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il