משולחן ראש המנהל

קצר לשבת | פרשת תרומה

 

 

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם! 

 

 

ערב שבת קדש פרשת תרומה, נכנסים בשמחה ובהתרגשות לפרשיות המשכן. ננסה עוד משהו מתוק לקראת שבת המלכה. קצר ככל שניתן.

באופן חריג, נפתח בלימוד שיר של המשוררת המופלאה, זלדה.

עִם סָבִי / זלדה

כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ

שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,

שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ

מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,

שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד –

הָיָה סָבִי.

אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה

בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל

וְזָקָן רַךְ-גַּלִּים.

בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,

בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:

אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.

וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְנֻפָּץ

שָׁרוּ כְּרוּבִים

עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה.

זלדה, מתגעגעת לסבה בשיר, ויוצרת מן הזדהות בין דמותו של אברהם אבינו לבין סבה. בתחילה היא מעמידה את אברהם אבינו, בארבע שורות המקפלות את כל סיפורו של אברהם: הקב"ה מבטיח לו הבטחת הזרע "ככוכבי השמים לרוב" והנה הוא עומד בשיר מול הבטחה זו והקב"ה מצווה אותו לעקוד את יצחק?! הכיצד? וסבה - בפוגרום ברוסיה, נמצא באותו מקום ממש!! עד כדי כך, שאולי אי אפשר לזהות על מי היא כותבת: "אותה אמונה שלמה.." אולי ניתן לומר שהדמויות מתלכדות. סבי הוא בדמותו של אברהם אבינו. ולסבי (אולי גם לאברהם..) יש "מבט טלול וזקן רך גלים.." יש ביחסה של זלדה לסבה כאברהם אבינו, את היכולת להדהד בכולנו את ההזדהות הנפשית שלנו עם עמנו באופן עמוק מאד. "אלוקינו ואלוקי אבותינו" כפשוטו... ואז- הדיסוננס בין העולם החיצוני, הקר, הנורא "אין דין ואין דיין"! ובין העולם הפנימי "בחדרו הסדוק, המנפץ - שרו כרובים על ירושלים של מעלה". האמונה הגדולה מצויה בליבו פנימה. אברהם המאמין הגדול, וסבה של זלדה וכך האומה כולה, דור אחרי דור.

לראשונה, בשיר של זלדה, חשתי את מה שכולנו מצטטים ו"שורקים".. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" לכאורה היה צריך להיות כתוב "ושכנתי בתוכו"?! אלא - בתוכו של כל אחד ואחד. בשירה של זלדה ניתן היה לחוש ולהתרגש, שזה זה ממש... תיאור השכינה בליבו של סבה, זהו מקדש פנימי שאין גבוה ממנו: "שרו הכרובים על ירושלים של מעלה". בתוך עולם קשה וכואב "שרים הכרובים" איזה דימוי נפלא.. ועל מי הם שרים? על הקב"ה כביכול "על ירושלים של מעלה"...

מרגש מאד.

ננסה להעמיק מעט, כיצד ניתן להתחנך לכך? שליבנו הוא משכן?! נעיין פסוקים הנוגעים לארון, ולחשוב על משמעותם.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב: וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית: וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב: וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ: וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

בפסוקים המודגשים, אנו מוצאים פעמיים באופן די דומה את הפסוק: " ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" וגם בפסוק האחרון, מודגש שוב: "אשר על ארן העדות". למה הכפילות?

זו שאלתו של רש"י : " לא ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות? ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת, יתן את העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו.." רש"י נותן תשובה "טכנית" לכאורה. ועדיין אפשר לשאול, מה טעם בפסוק השני? יכלה התורה להסתפק בפסוק הראשון שבו מבואר ליתן העדות כאשר עדיין אין כפורת?

המהר"ל בפירושו לרש"י גור אריה כתב נפלא: "אמנם אשר נראה לפי דקדוק הפרשה, כתב אצל הארון שיהיה הוא בית קיבול לעדות, וכתיב אצל הכפורת שיהיה כיסוי לעדות. שלא תאמר הארון עיקר ששם העדות, ולא היה הכפורת רק לכסות, הוצרך לומר שאין הדבר כך, אלא כל אחד כלי בפני עצמו משמש לעדות... ולכן כתב שתי פעמים, האחד לארון והאחד לכפורת". התורה, לפי המהר"ל, מבקשת לומר לנו שיש כאן עדות, התורה שנקראת עדות, היא נמצאת גם בתוך הארון, וגם נמצאת מתחת לכפורת. (וכנראה נכון גם לומר, שבפסוק האחרון המצביע על מטרת הארון והכפורת " ונועדתי לך שם.." הפסוק מזכיר הן את הארון, והן " מעל הכפורת בין הכרובים". העדות- כתב הרשב"ם: " הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל", מתייחסים לשניהם.)

( מתוך רצון לקצר, רק נאיר, שאותו מבט כפול, ניתן למצוא גם בתיאור הכרובים עצמם: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים". נשים לב- הכרובים, מחד- הם "פרשי כנפיים מלמעלה", ומאידך- הם "סוככים בכנפיהם על הכפורת" (שני תיאורים הפוכים לכאורה). כך גם בהמשך הפסוק: מחד, הכרובים הם "פניהם איש אל אחיו". ומאידך- "אל הכפורת יהיו פני הכרובים" שוב, לכאורה תיאור הפוך. אולי גם כאן, בכרובים עצמם, התורה הקדושה רוצה לומר לנו, ששכינה מתגלה כשקיום התורה מתחבר עם רצון ושאיפה לדבקות בשכינה, בחיבור בין קיום מצוות בפועל, עם שאיפות לעולם של רוח ודבקות בה'. (אולי בחיבור בין מבט של בן אדם לחברו, עם זה של בין אדם למקום. נקודות למחשבה...)

(הרב אלחנן, הראה גם בפרשה זו את שיטתו, של השוואת שתי מחציות שוות, בין תיאור הארון שבסופו הציווי של : "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" לבין תיאור הכפורת והכרובים, שבסופם: "ואל הארון תתן את העדות.." זה מדייק בפסוקים את דברי המהר"ל. הוא גם הראה יפה מאד, שיש מקבילות בין הבדים הנושאים את הארון לבין הכרובים שעל הכפורת: שניים, עצי שיטים מצופים זהב, בדים מצודים לארון והכרובים מצודים לכפורת ועוד.)

מה המשמעות של התורה הנמצאת בארון? והתורה הנמצאת מתחת לכפורת? (רק נפתח למחשבה, ושיעורי פירוש לא ננעלו...)

א. הארון מבטא את הצד האנושי ואילו הכרובים את הצד האלוקי. בארון יש בדים שנוכל לשאת את התורה עמנו, והכפורת- מציינת את הצד האלוקי של הברית. הכפורת והכרובים הם ללא מידה, לעומת הארון. זה ביטוי למקום רוחני ומופשט מעבר למידה. יש כאן שני צדדים שכורתים ברית... עם ישראל- מתבטא בארון. והקב"ה שמתבטא בכפורת ובכרובים (יש מי שפרש כפני מלאכים). הרמב"ן כתב: " מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלוקים... ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו". התורה היא העדות לקשר בין הקב"ה (שהרי הלוחות הם מתחת לכפורת..) ובין עם ישראל (העדות בתוך הארון). ואלו שני הצדדים - הארון והכפורת. ואמנם, כאשר הקשר הזה מתקיים במלואו באהבה גדולה, אז הקב"ה מתוועד עם משה (עם כנסת ישראל כולה). נפלא.

ה "נתיבות שלום"- הסביר את אותו רעיון!! על הכרובים, שמיצגים את הקב"ה ועם ישראל. "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום היו כרובים מעורין זה בזה.." והקשר בין עם ישראל והקב"ה: "והחיבור בין הכרובים היה ארון העדות, שהתורה מחברת בין עם ישראל להקב"ה... וכתוב בספרים הקדושים שהאות ה' בשם הווי"ה היא כנגד הקב"ה, וה' אחרונה היא כנגד ישראל, ואות ו' שבאמצע היא התורה. שהיא המחברת את עם ישראל והקב"ה להיות אחד..."

ב. עוד אפשרות (נביא בקצרה) כתב הרב: "אשרי העם שיש לו תלמידי חכמים גדולים קדושי ה' עוסקים בתורה לשמה, אפילו אם הם סגורים בתוך ד' אמות של הלכה והם עסוקים בעיניים שבתורה שלא יוכלו להשפיע אפילו במאומה על הכלל.. היא דומה לקדושת הארון שבו היו לוחות הברית שהם נשאו עליהם את תכנית סגולת ישראל... והכפורת- זו בחינת תלמידי חכמים, מנהיגי הדור, שמבארים דבריהם..." וזה מתבטא בדיבור: " ודברתי אתך מעל הכפורת".. מעט הפוך מהכוון הקודם. העולם הסגולי, הפנימי מתבטא בלוחות שבארון. והכפורת והכרובים הנושאים כנפיהם כלפי חוץ כביכול, זה הביטוי לת"ח המלמדים תורה בשטח. ומתוך הפעולה של שני "סוגי" תלמידי החכמים הקב"ה נועד עמנו. וכך גם ניתן אולי לדייק באור החיים הקדוש: "ובדרך רמז נראה לי בא לרמוז לו, שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפורת, הם בחינה למעלה ממנה, ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפורת לומר זו למעלה מזו".

צוות יקר וקדוש.

כשאנו לומדים תורה (ונכון לכל לימוד), בנוסף לידע הנרכש, אנו מבקשים שהנלמד יפתח פתח בנשמתנו. אנו לומדים את מצוות "כיבוד ואם" לא כלימוד תיאורטי בלבד, אלא זה לוקח אותנו אל עצמנו. כך במצוות "וגר לא תונה", כך במצוות השבת ובכל התורה כולה.

בפרשיות המשכן, התפילה היא בניית המשכן הפנימי. זלדה הייתה שם... היא כותבת על סבה ועל אברהם אבינו. היא מזדהה באופן מוחלט וחשה "עם אברהם". היא כותבת את עצמה... לשם נתפלל לכוון - "לשיר על ירושלים של מעלה". "בלבבי משכן אבנה".זה אולי פשט הכתוב בתהילים: "ויטש משכן שילה, אהל שיכן באדם". אחרי שהקב"ה נטש את משכן שילה שיכן אוהלו ושכינתו בבני אדם.

בפרשיות המשכן, נכון להעמיק מה המטרה? לאן זה מוליך אותנו? אין ספק שהפסוק בסוף ציווי בניית הארון: " וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" זו המטרה, להדבק בשכינה, להתוועד עם הקב"ה. באהבה גדולה, כשהתורה היא העדות לברית שנוצרה ביננו. היא העדות, ורק על ידה ניתן להגיע לחיבור של הסוף עם האינסוף ב"ה. רק התורה הנמצאת בארון(עם ישראל) ומתחת לכפורת (הקב"ה) יכולה לכוון שהכרובים יהיו "איש אל אחיו" (כמו שכתב ה"נתיבות שלום").

בפרשיות המשכן, כפי שניתן להבין ממה שהבאנו בשם הרב והאור החיים הקדוש, שהעולם שלנו הוא גם חיצוני, כיצד הוא נראה ומשפיע על העולם, אך תשתיתו, עיקרו ובסיסו הוא עולם הדממה, אי העשייה, הרוח, התוכן. רק מי שתורתו מבפנים- תורתו מכרזת עליו מבחוץ...

 

 

 

שבת שלום לכולנו, לכל משפחת החמ"ד ולכל בית ישראל.

אברהם

לרפואת החיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור.

 

הרב אביחי ניסן בן חיה

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il