משולחן ראש המנהל

מנהיגי חינוך | דפנה מאיר הי"ד: "איך אצבעות קטנות עושות דברים כה גדולים" | פרשת תצווה

 

חדש!!!

לבקשת רבים - המאמר שלנו להאזנה בדרכים> להאזנה לחצו כאן

 

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם!

 

שלושים יום חלפו השבוע מאז הרצחה של האשה המיוחדת כל כך, דפנה מאיר. את הדברים הבאים כתבנו בביקור מוסדות החינוך בעותניאל ובניחום במהלך השבעה, ימים ספורים לאחר הפיגוע הנורא.

כנציגים ושליחים של כל משפחת החמ"ד, הגענו לישוב עתניאל, לחזק ולהתחזק, הרי כולנו- בית חינוך כמשפחה..

ביום אחד, אחרי רצח נתעב של מחבל, עם שלם מרגיש שהוא מכיר כמעט אישית את דפנה מאיר הי"ד. ישבנו לנחם את בני משפחת מאיר, שנותרו יתומים ואבלים, ונשבינו בקסמם.

הרבה נכתב והתפרסם על דמותה המקרינה של דפנה . ננסה להאיר ולהדגיש את מה שאנו יכולים  ללמוד כמנהיגי חינוך.

אנו מקיימים לא פעם דיונים חינוכיים על תלמידים, ואפשר לשמוע משפטים כמו: "אי אפשר לצאת מהמעגל שבו התלמיד נמצא" או :"גם אם התלמיד יתקדם ויעשה שינוי, הצלקת שהוא עבר לא תעזוב אותו לעולם".

לעומת אמירות שגרתיות אלה, עומדת גישתו של הרמב"ם : יש בחירה חופשית! כל אדם, מכל מצב, לא חשוב הרקע ממנו הוא בא, מי היו הוריו, סביבתו, דעותיו ומידותיו, האדם אחראי על חייו. הוא יכול להגיע לרום הפסגה ולהיות איש המעלה בכל תחום, אם ירצה בכך. "רשות כל אדם נתונה"(הלכות תשובה ה,א). המקום שלנו הוא לאפשר את התנועה הזו, התפקיד שלנו לראות את התלמיד במקום הבא שלו ולא במציאות בה הוא נמצא ובוודאי, בלי "לזכור" לו את הרקע ממנו הוא הגיע. אנחנו צריכים לראות את התלמיד במקום הגבוה אליו הוא צריך לשאוף להגיע " לאן אתה הולך" ולא " מנין באת"...

וכך ניסח זאת הרש"ר הירש (יסודות החינוך חלק א'): "על ההורים והמחנכים לשכוח את עברם של חניכיהם. אין אנו פעילים בשביל העבר כי אם בשביל העתיד, ולא על יסוד העבר, כי אם על יסוד העתיד מבססים אנו את תקוותנו ואת הישגינו".

כך תיאר את דפנה אחיה (כשהתקבלה למשפחת מואטי באומנה):

"כששוחחנו והבטתי בעיניים שלה, איכשהו התמקדתי בעין שמאל הפצועה שלה, כאילו סוג של סימן ישן ותזכורת כואבת של ילדות אכזרית רוויית התעללות, ניסיתי לשקוע לשם, לצלול, לא העזתי לשאול, אולי זה מה שהיא סיפרה לי ואולי זה רק פרי הדמיון שלי, אבל בשבילי, היה זה תמיד מה שהזכיר לי את המציאות הקשה שדפנה באומץ בלתי נתפס השאירה מאחור... זוכר את הטראומה האישית שלה, האלימות והכאב שנדמה כאילו תמיד ילווה אותה... " ואיזה בית היא זכתה להקים כולנו הכרנו. בית של שמחה, של נתינה, של אהבה וחסד. משפחה שקיבלה שני ילדים לאומנה. דפנה לוקחת לעצמה תמיד את האתגרים היותר גדולים ( אחות טיפול נמרץ בנוירוכירורגית) ומסכמת שכדי להיות בתחושת שליחות מליאה ובהתחדשות מתמדת, היא תעשה זאת רק חמש שנים ולא יותר. כדי לבצע את עבודתה בצורה מיטבית היא למדה רוסית וערבית. כך ניתן לשרת טוב יותר את החולים...

אי אפשר היה שלא להתרשם מאישיותו המיוחדת והמקרינה של נתן בעלה של דפנה ועל הזוגיות המיוחדת : "בדרך כלל דפנה לא הלכה לתפילה בשבתות, היא נשארה עם הילדים בבית. הייתי חולה בשבוע האחרון ולא יכולתי ללכת לבית הכנסת, דפנה אמרה ,אז אני אלך... והיא חזרה עם דרשתו של הרב יעקב  בבית הכנסת. הוא דיבר על הדיבר האחד עשר:" לא תחמיץ..." לא להחמיץ את החיים. לא להחמיץ את ההזדמנות שניתנת לנו בכל יום ובכל רגע לחיות חיים של משמעות. לא להחמיץ את היכולת לעשות טוב בעולם ולעולם. לא להחמיץ את המתנה לחיות חיים של שליחות בדור של גאולה. ברגישות, במוסר גבוה ובאנושיות. ( זה באותה מנגינה של דברי הרב זצ"ל, על :" אלוקי על שלא שנוצרתי איני כדאי"- כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות" (עולת ראיה, ב שנו)

אי אפשר היה שלא לשמוע בקולו של נתן את ההערצה לדפנה אשתו: "היא התבוננה  לא פעם על אצבעותיה הקטנות ושאלה "איך עשר אצבעות קטנות כאלה, עושות דברים גדולים כל כך..." אצלנו בבית אין שנאה, אין קריאה לנקמה, ואין כעס...

הצטרפו לניחום פוליטיקאים ונתן השמיע להם את משנתה החינוכית של דפנה: "אנחנו מבקשים מכם למצוא את החיבור בין כולנו, את המשותף, את הטוב שיש בכל קבוצה ולא לחדד את ההבדלים . דפנה הייתה אומרת זאת ביתר עצמה. די לנו עם השנאות ומציאת המפריד. זה זמן לאהבה".

ביקרנו בהתרגשות בגני הילדים וחיבקנו בחום את בנה שהגיע כרגיל... לגן הילדים.. ניסינו להיות שותפים לתחושותיהם של תלמדי הישיבה התיכונית חמ"ד עתניאל לאחר הירצחו של הטבח של הישיבה אברהם קרסנו הי"ד לפני זמן קצר, והרצח של דפנה שהייתה אחות בישיבה...

ופגשנו את הצוות המדהים של בית הספר היסודי חמ"ד דביר עתניאל. לצד ההתגייסות של כל צוות המורים לליווי ילדי המשפחה / תלמידי בית הספר, התרגשנו במיוחד מההיכרות עם אביבה מחנכת כתה ה' של ביתם אהבה.

" אחרי השעה חמש, כשביישוב מתקבלת הודעה על הרצח, ויש איסור יציאה מהבתים, מצלצלת אלי אהבה אני עוד לא הבנתי שאימא שלה נרצחה, והיא מבקשת שאני אהיה אתה... ומאז אני לא עוזבת אותה. חשוב לי לציין, שגיטה מחנכת כתה ו של ביתם נועהילדה לא מזמן, היא מיניקה את תינוקה הרך, והיא לא עוזבת את נועה כמעט לרגע..." שאלנו את המחנכת "מה נותן לך כוח"? בין היתר, היא סיפרה: "הבנות, הכיתה. אמרתי לבנות שאנחנו בוכות יחד, מתפללות יחד, מתחזקות יחד, ואני חלק מאותו יחד כיתתי. המעגל המשותף נותן כוח לכולנו.." המילים הפשוטות של המחנכת בתנועה המעגלית שלה עם התלמידות, ללא שמץ של התנשאות. בלי היררכיה, בלי "גדולים וקטנים" מורה ותלמיד, ומשם קיבלה המורה כוח וחיזוק. המעגל הוא של כל באי הכיתה, המשפחה המצומצמת.. אולי הדברים שלימד ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן קמא, יסייעו לנו להבין, כיצד דווקא מחיבור זה, התלמידות קשורות כ"כ למורה שלהן: " והצדיק ... ומשים עצמו כעפר, בבחינת "ואנכי עפר ואפר" ועל כן הוא יסוד העולם, שכל הדברים הם עליו". הצדיק (המורה) הוא יסוד העולם- עפר ואפר, ומתוך כך, הוא נושא עליו את כולם. מתוך ענוותנותו, כמו העפר שנושא עליו את הכל ומושך אליו את הכל, כך המורה/ הצדיק. אביבה המחנכת הצנועה שביקשה לא להתבלט אלא להתכלל עם הכיתה ולציין שמשם היא מקבלת כוחות- אליה נמשכות הבנות.

מקובל לומר שחברה נמדדת ביחס שלה לחוליה החלשה . כמעט על אותו משקל, אולי נכון לומר, שמוסד חינוכי מתגלה ברגע של משבר.

הזמנים הקשים הבלתי אפשריים שאליהם נקלעו המורים בבית הספר, אופן תפקודם, התפקיד שהם קיבלו על עצמם גם כמנהיגי קהילה, מעורר הערכה רבה. הבקשה הפשוטה, לכאורה, של אהבה עם הישמע הרצח של אימה, לבקש את קרבתה של המחנכת- מגלים יותר מכול את מה שאמרו חז"ל: "כל המלמד תורה את בן חברו כאילו ילדו..".

מנהיגי חינוך יקרים מאד.

חמ"ד- בית חינוך כמשפחה. יצאנו לחזק בשליחות כול החמ"ד ונמצאנו מחוזקים.

למדנו מאישיותה של דפנה שיש אפשרות לכל אדם לשנות את מסלול חייו (ולנו תפקיד מרכזי באמון שלנו בכל תלמיד! להביאו לאמון מלא בעצמו ולמסוגלותו האישית בכל תחום)

למדנו מאישיותה של דפנה, שנכון לאדם להתמקצע ולשאוף למצוינות במקצוע שבו בחר לעסוק.

למדנו מאישיותה של דפנה שלא התפקיד הוא המשמעותי אלא התוכן שיוצקים לתוכו...

למדנו מאישיותה של דפנה, שאדם אחד בעשר אצבעות קטנות יכול במסירות נפש  לשנות עולמות.

למדנו על הדיבר האחד עשר "לא תחמיץ". לראות בכל רגע הזדמנות לתת ולקבל, בכול מפגש פתח לקבל שפע ולהשפיע טוב, לבקש לנצל כול רגע לחיים עמוקים של השליחות אותה אנו מבקשים למלא באמונה.

למדנו שלא תמיד אנו יודעים ומודעים, עד כמה תפקידנו הוא גדול ובעל משמעות בעיני התלמיד. ברגע של משבר - התלמידה ביקשה לאחוז בידה , לקבל את תמיכתה ואהבתה ואת אימהותה של המחנכת...

 

נתפלל ללמוד מהמחנכים הגדולים המאירים לנו הדרך!

ונזכה לראות בטוב ירושלים

אברהם

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il