משולחן ראש המנהל

מנהיגי חינוך | 15 הארות על מנהיגות| פרשת משפטים

 

חדש!!!

לבקשת רבים - המאמר שלנו להאזנה בדרכים> להאזנה לחצו כאן

 

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם!

 

על מעגלי השפעה, על מנהיגות, על משה רבנו ועלינו...

כמי שמשתדלים להיות מנהיגי חינוך, ועל כתפינו (מתוך ענווה גדולה) האחריות החינוכית של סיוע בעיצוב אישיותם ותפיסת עולמם של תלמידינו, נושא המנהיגות מהווה נושא מרכזי ומשמעותי בתפקידינו כמובילי דרך.

סמכות,כוח והשפעה.

העובדה שיש אנשים שיוצרים אפקט משפיע ורגשי היא יומיומית שאין אנו טורחים להרהר אחריה. כפי שאמר זאת ג'יימס מקרגור ברנס: "מנהיגות היא התופעה האנושית הנצפית ביותר והפחות מובנת". כבר בגן הילדים יש ילד שמאזינים לו יותר, שרוצים להצטופף בחברתו ומושפעים ממנו יותר מהאחרים. ולעיתים, כאשר מנסים לבחון זאת, מתברר שהילד הזה אינו חכם, חזק או יפה מהאחרים. מהו אפוא אותו יסוד משפיע? ממה הוא מורכב? היש חוקיות או הסבר לתופעה הזו?

כדי "לרדת" מעולם של הגדרות, של תיאוריות חשובות ונכונות אל מציאות קרובה יותר, אותנטית, מרוממת וסוחפת, ננסה להתמקד באישיותו של משה רבנו- כמנהיג (או בתכונות של מנהיגים כפי שהדברים מופיעים במקורותינו).  המפגש עם המנהיג האולטימטיבי בעצמו, וניתוח התכונות, מידות ודפוסי ההתנהגות של משה רבנו במצבים שונים- יוכלו לקרב אותנו למנהיגות של אמת, ולסייע לנו לגלות בתוכנו משהו מתכונות אלה.

א) מנהיגות עצמית- לשאלתו של הכוזרי (כוזרי מאמר שלישי) עונה החבר : " החסיד הוא המושל על כל חושיו, וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש... והוא האיש הראוי לשלוט, כאילו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק כשם שנהג בגופו ובנפשו. שכן, הוא חוסם את הכוחות המתאווים ומונע אותם מעבור גבולם, ואחר שנתן להם חלקם וסיפק להם כל שממלא חסרונם..." תכונה בסיסית, ראשונה במעלה היא: אדם צריך לשלוט בעצמו "למשול" בחושיו וכוחותיו. קודם לכל =מנהיגות עצמית, ומתוך כך הוא יכול להנהיג גם אחרים, לחזק את הכוחות החיוביים ו"לדכא" את מה שראוי לכך.

גם ר' צדוק מלובלין (צדקת הצדיק) חידד את הגדרת תפקיד המנהיג וקבע שהמנהיג הוא מי שיודע למצות מכל הכוחות הנתונים בנפש את התפקיד המתאים והמיצוי המלא:"כל הכוחות הנטעות בכל נפש מישראל ואין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הופכו, כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה צד טוב גם כן. רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה'...". ובאופן פשוט לנו כמורים- אין תלמיד לא טוב, תפקיד המורה לגלות איזה כוח חיובי יש בתלמיד ולתת לו את הפלטפורמה, את האווירה המתאימה כדי לגלות את כל הטוב המצוי בו.

על כך שרק מי שיכול להנהיג את עצמו הוא יכול להנהיג אחרים, אין צורך להוסיף...  

ב) אכפתיות- המפגש הראשון שלנו עם משה רבנו כמי שעובר מלגדול בבית פרעה לעבר מחנה ישראל הוא פסוק אחד: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". אומר רש"י: "זו לא הייתה ראיית עיניים בלבד אלא ראיית הלב: ' נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם'"

כך גם אצל גדעון שנגלה אליו המלאך וממנה אותו להושיע את ישראל, הפנייה היא אליו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל" באיזה כוח? בפס' הקודמים לא נפגשנו ב"כוחו" של גדעון? אלא הכוח הוא האכפתיות! את האכפתיות גילה גדעון כשהוא שואל את הקב"ה: "ויאמר אליו גדעון בי אדוני היש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר, הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו,י"ג)

(רש"י הגדיר את כוחו של גדעון בזכות שלימד סנגוריה על עמ"י. אין     ספק שיש מקום להוסיף תכונה מנהיגותית זו של לימוד סנגוריה על המונהגים. לא פעם אני מתרגש לפגוש מחנך שמלמד סנגוריה על תלמידיו ואוהבם כבניו! זהו מחנך אמיתי.)  

ג)חוש צדק מפותח-

משה רבנו עוד בטרם מתגלה אליו ה' בסנה מגיב למעשה עוולה באופן קשה. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך?..." וגם אחרי שמשה רבנו בורח למדיין משום שהוא מגיב למעשה שלילי שהוא פוגש, הוא מתערב שוב במעשה בנות יתרו: "ויבואו הרועים ויגרשום ויקום משה ויושיעם וישק את צאנם…" דווקא משה רבנו איש החסד שיוצא לסייע לעמו, איננו יכול שלא להבליג על התנהגות לא מוסרית.

ד)"הגודל שבקוטן"- "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר-כך מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה. בדק לדוד בצאן… וכן במשה 'וינהג את הצאן אחר המדבר' להוציאן מן הגזל, ולקחו הקב"ה לרעות ישראל". כולנו מכירים היטב מחיי היומיום שלנו שלעיתים קל לצאת בהצהרות גדולות ומרחיקות לכת ולהציב "אמיתות חיים" בפני התלמידים. פעמים ברגעים קשים או מרוממים יש כוחות נפש לשמש כמנהיג של ממש. אך כולנו נמדדים ברגעים הקטנים, ונקודת המפגש היומיומית עם תלמידינו, ובעצם עם עצמנו…התלמיד מתחנך לא רק ממה ששמע אלא הוא מושפע מהדמות שאותה הוא הכיר ודווקא ברגעים ה"קטנים".

ה) מסירות נפש למען הכלל- כשמשה רבנו פונה אל ה' ואומר לו: "וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעתה... והצל לא הצלת" אומר המדרש: "ר' ישמעאל אומר הצל לא הצלת ודאי. ר' עקיבא אומר יודע אני שאתה עתיד להצילם... באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה מכיוון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מידת הדין". לפי המדרש, משה מוסר את נפשו  למען עם ישראל ומוכן אף לפגיעה של מידת הדין. לעולם יודע מנהיג שכל אישיותו ומשמעותו הם בשביל הציבור וח"ו לא להפך.... גם אחרי חטא העגל כשמשה רבנו שובר את הלוחות, אומר המדרש (שמות רבה) "...ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם, ושבר את הלוחות, "ואמר להקב"ה: הם חטאו ואני חטאתי ששיברתי את הלוחות אם מוחל אתה להם מחל לי... אם אינך מוחל להם אל תמחול לי-אלא "מחיני נא מספרך אשר כתבת".

תכונת נפש זו, של מסירות נפש למען הכלל, של ההבנה שתפקיד המנהיג הוא להיות- כפי שסיים הרב זצ"ל את איגרותיו: "עבד לעם קדוש"- הכרחית ומשמעותית ביותר.  

למותר לציין שאין כוונתנו היא למסור את הנפש ממש בהיותינו משתדלים לחנך את תלמידינו. המגמה היא לראות בחינוך-שליחות של ממש, ללא גבולות של נתינה, עבודת קודש לסייע בידי הדור הבא לגלות את כוחותיו.  

ו) פרספקטיבה- דברי ר' עקיבא במדרש שהבאנו לעיל: "יודע אני שאתה עתיד להצילם אלא מה אכפת לך באותם הנתונים תחת הבניין" מצביעים על הסתכלות רחבה, המסוגלת לראות גם ברגע של קושי, בעת שעבודם של בני ישראל, את "האור בקצה המנהרה"... דומה שמתאימים הדברים לאומרם- ר' עקיבא. ר' עקיבא רואה במשה רבנו את ראייתו הוא. הגמרא בסוף מסכת מכות המתארת את ר' עקיבא הרואה שועל יוצא מבין קדשי הקדשים ומצחק, משום שהוא רואה למרחוק. הוא רואה ברגע החורבן את הגאולה. הוא מבין שמנהיגות אמיתית יכולה להיות רק כאשר הדברים נצפים ממבט גבוה,ממעוף הציפור. מנהיג מתבונן לא בראייה נקודתית, אלא בראייה קווית.ההשלכה לשדה החינוך ידועה ומתבקשת.          

תפקידנו לראות בתלמידינו (כמו גם בעצמנו...) לא את מה שהם במצב העכשווי, אלא במצב "העתידי". (הזכרנו לא פעם, את בעל "חובת התלמידים" שפנה אל כל מחנך בבקשה לראות בכל תלמיד את "גדול הדור".)

גם תהליכים המתרחשים במימד הלאומי ונדרשת התייחסות שלנו לתהליכים אלה, יש צורך לראות לא בקושי של רגע, לא "בגובה הנעל" אלא בזקיפות קומה, בעיניים של גאולה.

אך למעלה מזה... רבי עקיבא לימדנו במדרש הנ"ל, שלצד ההסתכלות הגבוהה, בפרספקטיבה, יש צורך לראות את מצוקת הפרט! "מה אכפת לך באותם הנתונים תחת הבניין" פירושו: " צריך להיות אכפת לך מהם"! ר"ע המנהיג הגדול מלמדנו מהו מנהיג גדול... זה שראייתו היא עתידית, חזונית, אופטימית, ויחד עם זאת- הוא רואה את מצוקת היחיד העכשווית מול עיניו.      

ז) ענווה- "והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה" ענווה אין פירושה ביטול ה"אני", ענווה שכזו,ענווה שנובעת מנמיכות קומה מביאה את האדם לעצבות,לחוסר מעש, וזוהי "ענווה פסולה" (הרב זצ"ל). הענווה האמיתית מאפשרת למנהיג לראות את עצמו מקושר לכל אחד ואחד מהמונהגים למצוא בכל אחד נקודת זכות אמיתית ולהכיל את כולם. כשפונה הקב"ה במעמד הסנה למשה רבנו ומבקש ממנו לקבל עליו את השליחות להוציא את עמ"י ממצרים אומר לו משה: "ויאמר משה אל הא-ל והים מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י מארץ מצרים"

הענווה היא תנאי בסיסי לכל מנהיג והיא התכונה המאפשרת ליצור נקודת חיבור דרך המנהיג עם אנשים בעלי תכונות שונות.

משה רבנו היה שקול כנגד כל ישראל- משמעות הדברים שענוותנותו של משה גרמה לכל אחד ואחד מישראל לראות את עצמו כחלק מאישיותו של משה.            

ח) דוגמה אישית- לא מזמן הרחבנו את הנושא. ננסה להוסיף מעט לנקודה הברורה והבסיסית של דוגמה אישית. בפרקי אבות מופיע ביטוי "הוא היה אומר.." מדוע נכתב כך ולא "הוא אמר"? מקובל ההסבר שהדגש אינו על המילה "אומר" אלא על התיבה "היה", שהכוונה שהוא היה כזה, ואז גם אמירתו הייתה נשמעת. או ניתן לפרש שהדגש צריך להיות על המילה "הוא", כלומר עצמיותו הייתה אומרת. לא הדיבור עיקר אלא המעשה.

כדי לראות את הדוגמה האישית קרובה אל כולנו במערכת החינוך-נביא דברים שכתב יהודה אטלס בנושא:

"בטיול השנתי כשהגענו להר הכרמל,

קנו שם בקיוסק לכולנו קרטיב צהוב ונוזל.

אחרי כמה זמן ראינו,

שהמורות בצד עומדות ואוכלות בעצמן ארטיק לוקס שוקולד…"

או בהמשך:

"תמיד כשהאוכל מוכן, אתם אומרים לי: "לרחוץ ידיים בבקשה!

אז איך זה, שאתם יושבים על יד השולחן - המגבת עוד יבשה?..

ט) "קרוב אבל רחוק…"- מיהו המנהיג היותר שלם? זה המצוי עם חניכיו עם מונהגיו, ומתבונן בהם בגובה העיניים קרוב למצוקותיהם, חי בתוך עולמם? או, המנהיג המורם מעם שתלמידיו רואים בו דוגמה אישית נכספת של מלאך ה' הרוצים ללמוד תורה מפיהו.

"משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו"- אומרים חז"ל: "ששקול שמואל כנגד משה ואהרון". מסביר הרב זצ"ל (עולת ראיה) שמשה שימש במודל השני. משה היה מורם מעם "…כי קרן עור פניו". משה "מנותק" מן המציאות, הוא פירש מהאישה, אוהלו בחוץ, לא נכנס לארץ, היה כבד פה וכבד לשון- המהר"ל פירש זאת כניתוק, ועוד. משה היה המנהיג האולטימטיבי כשהוא נמצא מרחוק, ומשמש דמות נערצת רחוקה המתווכת בין אדם לבין אלוקיו ונמצאת על ראש ההר.

גדלותו של משה הייתה, שהוא מודע לחסרונו, ולצורך בדמות "משלימה" באהרון. הוא ידע שהוא באישיותו ובתפיסתו חי את -"ייקוב הדין את ההר" והוא זקוק לאהרון ולפשרות שלו (סנהדרין ו).

אהרון - "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" אהרון היה מצוי בין האנשים, שומע את מצוקותיהם, משכין שלום ביניהם ומנהיגותו היא של המדריך בתנועת הנוער…

שמואל ריכז באישיותו את שני סוגי ההנהגה גם יחד.

אין הכרעה באיזה כיוון צריך וכדאי לנהוג, ובלבד שהאהבה, הדאגה והרצון לראות בבן ובתלמיד את הטוב מתגלה, עומד מול עינינו.

י) פרטים וכללים- יש מורה השם לב ללמידה בכיתה, לאווירה נכונה ולאקלים המאפשר צמיחה. יש מורה שעניינו הוא הדאגה האישית לכל פרט ופרט מהתלמידים, ומלמד בלימוד פרטני.

המנהיג השלם הוא זה שרואה לנגד עיניו לאורך כל הדרך, את הכיתה, את הקבוצה את הכלל ובו זמנית מצוי, מכיר,יודע וקשור לכל פרט ופרט.

במאמר המפורסם של הרב זצ"ל "חכם עדיף מנביא", הוא בנה את תולדות הרוח בישראל במבנה דיאלקטי. תזה, אנטי-תזה וסינתזה. הנביא מייצג את התזה. הוא רואה ברוחו הגדולה את האידיאות הדתיות הגדולות ואת ההשחתות המוסריות הקשות: ע"ז, שפיכות דמים וגילוי עריות, אך הוא אינו מסוגל לתרגם את ה"האמיתות הגדולות" לפכים קטנים, למשהו קונקרטי. ולכן, עם הסתלקותה של הנבואה, התזה, הגיעה שעתה של חוכמת ההלכה, האנטי-תזה. "חכם עדיף מנביא" "…מה שלא עשתה הנבואה בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש… עשו החכמים בהרחבת התורה,בהעמדת תלמידים הרבה, ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם". החכם מתרגם את החזון הנבואי להדרכה ממשית.

אולם כרגע החוכמה ניצבת בפני סכנה הפוכה והיא עלולה להתרחק מן האידיאה המקורית:" במשך הזמן התגבר עסק החכמים על עסק הנביאים ונבואה הסתלקה…" משה, כותב הרב, מייצג את הסינתזה של חיבור הנבואה עם החכמה, של הכללים עם הפרטים.

מנהיג בעידן של גאולה ראוי שיהיה איש רוח שהינו שקוע במציאות ובו זמנית מחובר לפרטים היותר קטנים בגדלות רוח.

רעיון זה מופיע ב"עין איה" על הגמרא במסכת ברכות. רבן גמליאל מגיע לביתו של ר' יהושע, במהלך הדו-שיח אומר לו ר' יהושע: "אוי לו לדור שאתה פרנסו ואוי לה לספינה שאתה קברניטה שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם עסוקים ובמה הם ניזונים" כותב על כך הרב: "הנהגת הדור הראויה צריכה להיות שהמנהיג ישתדל לחזור למצבו של כל יחיד לפי כוחו... וקברניטה של הספינה ייקרא על שם ההוראה של ההנהגה הכוללת..."

במדרש (במדבר רבה) אומר משה רבנו לפני הקב"ה סמוך למיתתו: "ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומים זה לזה וכשאני מסתלק מהם בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהיה סובלם, לאחד ואחד לפי דעתו שנאמר: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות בכל בשר איש על העדה..."-"הרוח" אינו אומר אלא "הרוחות".  ההיכרות האישית של המנהיג, ויכולת ההכלה של כל העדה היא הכרחית ובסיסית לתכונות המנהיג.      

י"א) אחריות- "ומשה היה רועה"- בחנו הקב"ה למשה בצאן. אמרו רבותינו: שהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר ברח מנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון שהגיע לחסות הזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: "אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא,עייף אתה". הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך-חייך,אתה תרעה צאני ישראל". (שמות רבה,ב')

להרבה כיוונים ניתן "למשוך" מדרש זה, אך אין ספק, כי מידת האחריות שמרגיש משה לכל אחד ואחד מהצאן שאותו הוא רועה מודגשת כאן. הרבה תירוצים אנו נותנים לא פעם לכך שתלמיד נכשל, לא ממצה את יכולתו ולא נמצא "בקו הנכון". משה רבנו לימד אותנו-לקחת אחריות:"אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא", אם כך אני לא בסדר, לוקח על עצמו אחריות ו"מרכיבו על כתפו והיה מהלך". וכשמנהיג לוקח אחריות הרי בזה הוא רועה את צאן ישראל...    

י"ב) "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם"- בקברות התאווה מנהיגותו של משה נמצאת במשבר (כתב על כך בהרחבה ר' אלחנן סמט), אין כאן מנהיג שכשל בתפקידו או עם שאיבד את אמונו במנהיגו, אלא ההיפך הגמור. לפנינו מנהיג שאיבד את האמון בעמו משום שהעם גילה את צפונות ליבו המבהילות: "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה". בעומדו לפני שוקת שבורה חש המנהיג שאין בו עוד כוח להוביל קדימה את העם, שאינו שותף לחזונו וחפץ לחזור אחורה.

טענה נוספת בפי משה: "לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". הקב"ה אינו משחררו מתפקידו, ומלמד את משה (ואת כולנו כמי שרוצים ללמוד הלכות מנהיגות-מהי) כיצד נוהג מנהיג במשבר.

לבעיית הבשר- "תנה לנו בשר"- אומר לו ה': "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" אל מול הייאוש ורפיון הידיים של משה מציב ה' חלופה שאין בה חידוש, אך גם אין לה תחליף:יש לנסות להגביר את ה"רוח" על הבשר. משה ותלמידיו שבכל הדורות נתבעים לדבוק בתפקידם, להגביר את ה"רוח" מול נרגנותם של אלה המפנים עורף לעברם המופלא והנוטשים את חזון עתידם.

לפי הדגש בפס' שורש הירידה המתגלה בעם הוא באספסוף: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה". מה שנרמז מדברי ה' למשה הוא שכנגד האספסוף המתאווה והמושך אחריו את העם יש להעמיד "אספה"  של 70 זקנים אשר יהיו קוטב שכנגד. הללו יהיו "מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו"- החלק הטוב וההגון של העם המצריך גיבוש וחיזוק כהנהגה חיובית ציבורית לעם, וכמשקל נגד להשפעת האספסוף. יש להעמיד "אספה" מול "אספסוף" !

יש רגעים שמורה מצוי במשבר, והלקח שנלמד מסיפור קברות התאווה הוא: "הרוח" בכוחה לעולם להעלות את ה"בשר" למושגים גבוהים שמושכים את האדם כלפי מטה. מול תופעות של אספסוף למינהו יש לגלות את 70 הזקנים שימשכו אחריהם את החבורה כולה. ( זה אולי אחד ההבדלים בין מנהל ומנהיג. מנהיג לא עובד לבד... הוא עובד בצוות)

י"ג) רלוונטיות- כשבני גד ובני ראובן שוטחים את בקשתם לפני משה: "אם מצאנו חן בעיני ך יותן את הארץ הזאת לעבדך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" הם נענים בנאום ארוך ותקיף של משה (במדבר ל"ב) המאשימם בהשתמטות מהשתתפות עם אחיהם במלחמת כיבוש הארץ, ומשווה אותם למרגלים שהניאו את בנ"י מעבור אל הארץ: "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, מספות עוד על חרון אף ה' בישראל,ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם בכל העם הזה".

חלקו הפרשנים מה פשר דבריו החריפים של משה בנאומו- האם האשמתו את בני גד ובני ראובן נובעת מחוסר הבנה של כוונתם, ולאחר שהללו הבהירו את כוונתם שלא להשתמט מהמלחמה, התבררה למשה טעותו, או להיפך, משה הבין היטב את כוונתם, ורק נאומו התקיף הוא ששינה את כוונתם הראשונה והביאם להציע את מה שאמרו בהמשך. האברבנל פירש שהייתה זאת אי הבנה: "... הוא לא הבין כוונתם כי הם באומרם 'אל תעבירנו את הירדן' לא כיוונו שלא ילכו שמה עמכם אלא לעניין הירושה אמרו כן..." לפי גישה זו משה רבנו לא יכול להבין את הדור החדש העומד להיכנס לארץ וחוסר ההבנה מצביע (על מה שאנו קוראים היום...)-חוסר רלוונטיות.  

י"ד) אמון- באחת הפניות של הקב"ה למשה רבנו להוציא את עמ"י ממצרים, נאמר (שמות ג, יח) : "ושמעו לקולך, ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וכו'..." עונה לו משה:" והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי...". אומרים חז"ל (שמות רבה): "אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקולך" והוא אמר :"והן לא יאמינו לי"? מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתוב אחריו-"ויאמר ה' אליו:מה זה בידך? ויאמר מטה" כלומר: "מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני" ובמקום אחר אומר לו הקב"ה:"בני ישראל מאמינים בני מאמינים הם". מלמד אותנו ריבונו של עולם שלעולם יש לתת אמון בעמ"י. וגם כאשר הדברים לא נראים ברגע זה כלפי חוץ הרי שדי ברור שהאמון המלא בחניך, בתלמיד, הוא יוביל למצב שאומנם החניך מאמין...  רק מי שמאמין בכל תלמידיו באופן כן ואמיתי, יכול להשתדל לחנך.            

ט"ו) הנני- "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה...ויאמר משה משה ויאמר הנני". וכך גם אברהם בשעה שצווה לעקוד את בנו:"ויהי אחר הדברים והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני...ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני". ידועים דבריו של הרב בר שאול על "הנני" זה. דומה שדבריו של הרב בר שאול (שמפאת חשיבותם נביאם במלואם) כוללים את כל סוגיית המנהיגות בשיאה:

"הקב"ה קורא אברהם אברהם והתשובה "הנני".

"הנני"-לכל שליחות מטעם השגחה עליונה. לכל פקודה מאת ה' גם הקשה ביותר והנשגבה ביותר.

"הנני"- מיד וללא שאלה וללא תנאי.

"הנני"- כולי ללא שיעור וללא שיור. ומסתבר שהנני של אברהם אבינו הוא תורה לזרע אברהם לדורות עולם. אדם מישראל לפי כוחו זמנו ומקומו צריך לומר:

"הנני"-לאשר נדרש ממנו לפי כוחו ובאותו זמן.

"הנני"- לכל אשר יידרש לכלל ולפרט. לכל שליחות אם נעימה ואם בלתי נעימה. אם קלה ואם קשה, אם של הפסד ואם של שכר.

ורק מי שעונה "הנני" לכל פקודה זוכה לכבוד וגדולה.

"הנני"- היא דרך האדם בעולמו של הקב"ה.

במקום סיכום...

חיים לסקוב כתב:"אם... מפקד אתה" הוא הביא לפני מפקדי צה"ל מהם התנאים, לכאורה, להיות שייך לסגל הפיקוד בצבא.

אולי, על אותו משקל, נסכם את דברינו למי שרוצה להשתדל לעסוק בחינוך ולהיקרא מנהיג.

אם אתה חש בעצמותיך אכפתיות רבה,

אם אתה בעל חזון, הרואה כיצד העתיד הולך ומתיישם במציאות,

אם אתה זוכר את תפקידך גם בזוטות ובמפגשים ה"קטנים",

אם אתה בעל ענווה המסוגל להכיל את כל תלמידיך,

אם אתה זוכר שלא רק דבריך הם משמעותיים אלא שאישיותך מחנכת,

אם אתה רגיש לעוצמת המפגש עם תלמידך ( לא רחוק מדי.. ולא קרוב מדי...)

אם אתה לעולם, מלמד סנגוריה על תלמידך,

אם אתה מצליח ליצור הזדהות עמך,

אם אתה מוכן וחי את תפקידך במסירות נפש וזוכר את תפקידך במכלול ובאהבה גדולה לכל פרט,

אם תנועת הנפש שלך היא- אמון מלא בתלמידיך,

אם אתה זוכר שמאה אחוז אחריות היא עליך (לצד העברת מאה אחוז האחריות לתלמידיך...)

אם אתה רואה דברים בפרספקטיבה, אתה אדם "קווי" לא "נקודתי" וזוכר שכש"מבקשים בשר" התשובה העמוקה היא ב"רוח"...

אם אתה יודע שלא אתה מוביל, אלא "אנחנו"- הצוות כולו משתדל להוביל,

אם מסוגל לומר אתה "הנני" (כשהרב בר שאול ברקע),

אז- עם הרבה תפילה, ניתן להשתדל לרצות להיות מחנך.

מנהיגי חינוך יקרים.

עברתי על הדברים שנראים לרגע "גבוהים" ולא לגמרי מתאימים לעבודתנו היומיומית.

בהסתכלות נוספת, אין הדברים כן...

אנחנו משתדלים להימצא שם, כולנו.

נתפלל,נשתדל ונהיה ראויים לעסוק בעבודת הקודש, עבודת החינוך, מתוך ענווה גדולה ומתוך תחושה של שליחות.

 

אברהם

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il