משולחן ראש המנהל

קצר לשבת | פרשת יתרו

 

 

אחיי ורעי, מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם! 

 

ערב שבת קדש פרשת יתרו, קבלת תורה. ננסה עוד משהו מתוק לקראת שבת, קצר ככל שניתן.לא נעסוק בעשרת הדיברות ומשמעותם, אלא במה שלכאורה יכול היה להיראות כ"תפאורה" בלבד... במעמד הר סיני!  

פסוקי המבוא למעמד זה, מתארים התרחשות דינמית , שמבקשת לצייר "משהו אחר", גדול, חוויתי שיש בו שכינה.

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט,טז)

במדרש אנו מוצאים ביטוי חזק למקום המיוחד של מעמד הר סיני מעבר לקבלת התורה.

"ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה" אמר ר' יוסי, יהודה היה דורש "ויאמר ה' מסיני בא", אל תקרא כן, אלא ה' לסיני בא, ליתן תורה לישראל, או אינו אומר כן, אלא ה' מסיני בא, לקבל את ישראל, כחתן זה שהוא יוצא לקראת כלה"(מכילתא דרבי ישמעאל).

השאלה במחלוקת המובאת במכילתא היא - מה הנקודה המרכזית, קבלת התורה, או עצם המפגש עם הקב"ה.

ר' יוסי בשם ר' יהודה אומר " ה' לסיני בא", פירושו- ה' יורד להר סיני לתת תורה לעם ישראל. הנקודה המרכזית היא- קבלת תורה. די פשוט, ולכאורה אי אפשר לחשוב אחרת -הקב"ה בא ליתן תורה לישראל.

בעמדה השנייה, המטרה היא אחרת- עצם המפגש עם הקב"ה. " ה' מסיני בא, לקבל את ישראל, כחתן היוצא לקראת כלה". נתינת התורה אולי חשובה, לפי זה, כתוספת. כ"כתובה" ושטר תנאים , עדות על הקשר המיוחד בין החתן והכלה.

די פשוט לפי דעה זו, שמשה רבנו מזהיר את העם:

"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך: יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון"(דברים ד,ט)

לדעת הרמב"ן, פסוק זה הוא המקור למצוות לא תעשה, לפיה אסור לשכוח את מעמד הר סיני. לכן, משיג הרמב"ן על הרמב"ם שהשמיט מצווה זו במניין תרי"ג המצוות שלו:

"המצוה השניה שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים, והוא אמרו יתעלה השמר לך ושמור נפשך .... והכונה בזה גדולה מאד... כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם" (השגות לספר המצוות לרמב"ם, שכחת הלאוין)

יש מצווה מיוחדת שלא נשכח את מעמד הר סיני. את מעמד החופה שלנו עם הקב"ה, את עצם המפגש עם ה' המדבר עמנו - "אנכי ה' אלוקיך". כידוע, הכוזרי ראה בכך את יסוד האמונה: " ...וכן פתחתי אני בהשיבי לך, מלך הכוזרים, כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מהו הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה למראה עיניים. (ספר הכוזרי, מאמר ראשון)

(זה אולי גם נותן תשובה לשאלה, מדוע היה הכרח שעם ישראל ישמע את הקב"ה אומר את שני הידברות הראשונים " אנוכי" ו"לא יהיה". משום שכול עם ישראל היו נביאים במעמד הר סיני. וכך כתב הרמב"ן, לא נרחיב...)

לאחר הבאת עשרת הדברות, מספרת התורה , איך חוו את קבלתה:

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק."(שמות כ,יד)

את השאלה המתבקשת שעונים עליה רבים שאל בעל ה"תורה תמימה": "דבר השייך לחוש השמיעה, לא ייתכן לייחס לחוש הראיה". הקולות אמורים להישמע, כיצד אם כן יכול העם לראותם?

אברבנאל אמר שיש להבין את המלה "את" במשמעות של "עם", כמו במקומות אחרים בתורה, וכוונת המלים: "רואים את הקולות ואת הלפידים" היא, שראו עם הקולות, את הלפידים. פירושים דומים מסבירים, שכשנאמר: "רואים את הקולות", הכוונה ששמעו את הקולות וראו את התופעות שנלוו לקולות, כמו הברד והאבנים (רשב"ם), או האש (רבינו בחיי), או ששמעו את קול ה' ברעמים וראוהו בברקים (ילקוט שמעוני).

רבינו בחיי: "ראיה זו עניין של השגה, וכן 'ראה ריח בני כריח השדה'" – כשם שאי אפשר לראות את הריח, כך גם הקול לא נראה אלא ניתן להבנה. ראייה הכוונה להבין. כך גם ספורנו: "כמו 'ולבי ראה' – התבוננו בעניין הקולות". אפשרות נוספת שזה היה נס, ויציאה מדרך הטבע. כך "העמק דבר": "דבר נשגב ונעלה בקודש". באופן דומה כתב ה"כלי יקר" - שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה מיד נתגשם והיה בו ממשות, עד שהיו רואים באוויר את האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתבו לפניהם. אותם קולות שנשמעו, ראו בעיניהם בצורת אותיות.

ננסה להרחיב מעט מה פרשו בעולם החסידות

ר' צדוק מלובלין כתב: "'וכל העם רואים את הקולות' - שהיו רואים את הנשמע דשמיעה הוא הידיעה שבמוח הדבר ששומע אבל ראיה הוא ע"י ההרגשה שבלב"(רסיסי לילה). לפי ר' צדוק במעמד הר סיני זוכים ישראל להרגיש בלב את התורה, להפנים את המסר האלקי. יש הבדל בין לדעת, לשמוע, להבין את מה שלמדנו ואפילו לקיים- לבין "להיות שם" בחוויה. להרגיש בכול ליבי ופנימיותי שאני נמצא במפגש עם האינסוף ברוך הוא. 
בצורה משיקה, מבחין ה"שפת אמת" (לשבועות) בין שמיעה לראייה. והפסוק "וכל העם רואים את הקולות" מקבל עומק נפלא:

"וכל העם רואים את הקולות פרש"י ז"ל שראו את הנשמע מה שאי אפשר לבשר ודם כו'. ויש להבין מה צורך בנס הזה מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראיה ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה. ויש מעלה בכל א' וחסרון. כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי. אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע. וזה מעלת הראיה. ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש על ידי האוזן אבל הראיה היא מבחוץ. מול זאת משמיענו הכתוב כי בני ישראל היה להם ב' המעלות שקבלו את הדברות בבחינת רואין את הנשמע שאף שנכנסו לתוכם ממש מכל מקום ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל. וזכו לזה על ידי שהקדימו נעשה לנשמע כנ"ל "

ה"שפת אמת" דייק מה בין שמיעה לראיה. ראייה זה משהו שהאדם קולט בדיוק כמות שהוא. אין פער בין המציאות, האובייקט, לביני- הרואה את התמונה. בשמיעה- לא בדיוק מה שמישהו משמיע, אני שומע. השמיעה שלי היא סוביקטיבית. הקול שמישהו משמיע עובר "עיבוד" שלי. (מי שניסה פעם לשמוע את עצמו בהקלטה, יאמר בוודאי "זה לא נשמע כמו הקול שלי"..) לראות - מדויק ככול שיהיה, נשאר, לכאורה, חיצוני לי. ושמיעה - היא פנימית, היא "שלי" אני חווה אותה מבפנים, אך לא ברור שזה בדיוק מה שאתה השמעת...

עם ישראל במעמד הר סיני, במתן תורה, היו במקום שמחבר את האמת המוחלטת שהאדם רואה, ועם זאת- יהיה בתוכו. מופנם ו"שלו" - ועם זאת אובייקטיבי... במעמד הר סיני, מבין ה"שפת אמת" אדם עבר חוויה אישית, פנימית, שהייתה גם מדויקת כפי שנאמרה ע"י הקב"ה.

ואי אפשר כשנוגעים בשמיעה וראייה, לא להביא, בקצרה, את הרב הנזיר (תלמידו של הרב זצ"ל).

"העיקר הוא, שנוסף לאור המראה האידיאלי הנראה והצפוי, יש החיות העולמית האלהית, ממקור החיים,שהיא פנימית, בלתי נראית, הנקשבת והנשמעת, המעלה על אור המראה הנראה, ביחוד עליון" (קול הנבואה עמ' קכט). השמיעה היא פנימית מעבר למושגים הנראים לנו. יש מקום, כותב הרב הנזיר, שהאדם "שומע" קולט, מבין, ומקבל, לא מעולם ה"יש". (נקרא לזה "קול פנימי", אולי "אינטואיציה" אולי "הרהורי לב" , היום קוראים לזה "מרגיש לי..." ואולי משהו מעבר ליכולת להגדיר, אך ניתן להיות שם..)

ובאופן בלתי מוסבר, הקשבה פנימית נשמתית זו, יוצרת בנו את וודאות האמונה

 

צוות יקר וקדוש.

אולי מותר להרחיב את דברי הרמב"ן שכתב "שלא נשכח מעמד הר סיני" מעבר לציווי לזכור את המעמד. אולי נכון לומר, שתורת הנצח אותה קיבלנו השבת, יש לחיות אותה בתוכנו פנימה, בליבנו (ר' צדוק), שהתפילה היא, להיות במקום של- החתן יוצא לקראת הכלה, באהבה גדולה. (לפחות לפי הדעה השנייה במדרש)

ננסה להתפלל גם בחיי היומיום "לראות את הקולות" לפי ה"שפת אמת" לחוות כשומע, התורה היא אישית ואינטימית, והכל מתוך וודאות של רואה..

והנזיר הנפלא- לעיתים מגיעים לאמונה פנימית בלי יכולת הגדרה, תמלול, ושכל צרוף...

 

שבת שלום לכל משפחת החמ"ד ולעם ישראל כולו

אברהם

לרפואת החיילים לוי בן איריס חנה, אופיר שמואל בן ניקול אמה, שלו ישראל חי בן לימור.

אגודת ידידי החמ"ד - העמותה לקידום החינוך הממלכתי דתי בישראל (ע"ר) 

כתובת: מבצע קדש 68, ת.ד. 3 בני ברק  | טלפון: 072-2280424 | נייד: 058-7652789 | פקס:  077-3179536 

מייל: office@yedidhemed.co.il